Michal Cederbaum and Noam Dover


Michal and Noam’s workshop in Ein Ayala is bathed in sun and silence. It is an open structure, built right on the border of a field, inside a moshav set on a longitudinal route from the carmel mountains to the sea. 


There are mostly bananas growing out there today, and to me, there is something similar between the couple’s morphic shapes and the shape of a banana. Each one is similar yet different at the same time; it is as if the divine form allows for an infinite amount of repetition and difference in every act of creation. And like bananas, their unique vassals have a harder shell than a seemingly softer interior. 


The works relate to ancient glass blowing techniques and traditions, combined with an emphasis on free play and experimentation. What is striking is the presence of the process in the finished creation. If industrial design is meant to hide the conditions of its making, then art design is the celebration of the making in the made. 


The forms no longer follow function; the mold communicates with its opposite - flexibility and randomness - and control is tightly orchestrated with renouncement. Everything grows from the inside to the outside and back again. Much like the way of a Möbius strip, if you follow the curves you would find yourself on both sides. There is a sense of perfection here, perhaps also autonomy. The outside and the inside enable each other. To look inside, into the vas or into the sleeve, and to observe the world through these, becomes an exercise in becoming. 


The works in the exhibition are taken from different series. One is called “amphora canvas” and consists of quotes from ancient vessels which were sewn in canvas fabric, then blown in glass compression. The resulting piece looks light, like a balloon made from leather or an internal organ such as a bowel or a stomach. Other bodies were blown into a dry wooden structure which was then burned together with the glass, leaving marks of coal implemented in it. The process is part of the result; it is marked in the final product: the thought, the hand, the energy and the technic are alive inside the material. 


מיכל צדרבאום ונועם דובר


יש הרבה שקט בסטודיו של מיכל ונועם בעין איילה. מבנה פתוח על גבול שדה במושב שהוקם על ציר אורכי אחד המוביל מהרי הכרמל אל עבר הים. מגדלים שם היום בעיקר בננות, וכלי הזכוכית של הזוג משקפים, אני לא חושב שזה ענין מכוון, אבל בעייני הם משקפים את הצורות האמורפיות השונות של הבננות. כל אחת דומה וכל אחת שונה. כאילו התבנית האלוהית מאפשרת גיוון אינסופי או חזרתיות והבדל בכל אקט של יצירה. לעיתים נראה שיש להם מעין קליפה חיצונית קשיחה יותר ופנימיות רכה ונימוחה. 


הכלים נוצרים מתוך לימוד עמוק של המסורות העתיקות של ניפוח זכוכית אבל עם דגש מיוחד על משחק חופשי בטכניקות ובמודלים קיימים. אם עיצוב תעשייתי מנסה להעלים א תנאי היצירה מהמוצר הסופי, עיצוב אמנותי חוגג את תהליך ההיווצרות. הכלים יוצאים מהכלים, הצורה כבר לא עוקבת אחר הפונקציה, והתבנית משתלבת עם ניגודה—גמישות ואקראיות, שליטה וחוסר שליטה.


הכלים של נועם ומיכל מובילים מהחוץ פנימה ושוב החוצה כמו ברצועת מוביוס (או בסמל המיחזור). יש כאן שלמות ואולי אפילו טענה לאוטונומיות, החוץ והפנים מובילים האחד אל השני ומקיימים זה את זה. להתבונן פנימה, אל תוך הכד,האגרטל, או השרוול, או להתבונן באור או בעולם דרכם אלו תרגילים בהתהוות.


העבודות בתערוכה נלקחו מסדרות שנות. האחת נקראת ״אמפורה קאנבס״ והיא מורכבת מציטוטים של כלים עתיקים שנתפרו בבד קאנבס ונופחו בדחיסת זכוכית. הכלי נראה קליל, כמו בלון מעור או כמו איבר פנימי-מעיים או קיבה. גופים אחרים נופחו לתוך תבנית עץ יבש כך שהתבנית נשרפת יחד עם הזכוכית ומותירה בה סימנים של גחלים או שרדי פחם. התהליך הוא חלק מהתוצאה, למעשה ההיווצרות מוטבעת בתוצר: המחשבה, היד, האנרגיה והטכניקה חיים בחומר.