top of page

Shelly Reich


Most of 2020 has passed with us being closed in: isolated, socially distant. In a world without outdoors we have all, out of will or out of fear, entered inside. The world epidemic has forced us to come back in and to nurture the inner space. 


These paintings have been created by Shelly Reich in her private space - the home, the partner, the tools of the house and a little bit of the world which passes through the barrs of the balcony in Jaffa. These paintings are very intimate, instant almost. They have been created without any fabric preparation or a drawing stand. 


The paints were mixed sometimes on the canvas itself and they are leaking and shaping like a house plant or like a house pet. There is something in these paintings which is like a ‘ripped off’ dimension, like fragments of life, pieces of experience, moments of observation that are catched as if during meditation or a daydream as they are drifting or moving like the day and like consciousness at a time when it is left with itself. 


It’s been a long time that I have been looking for the right expression for this period but not an expression of criticism or morse but an expression of a new discovery. And where else can we seek for anything new if not in the inner space? The same space of imagination and of the soul which has been so neglected in 20th century culture and the beginning of the 21st. A culture which highlighted action, appearances, and a frantic reaction for everything happening outside. 


This small intimate exhibition highlights emotion and spirit, the coming into being of different shades of consciousness. I suppose these could be used as evidence for the feeling of the home inhabitants of the 2020 pandemic. A kind of a historical and worldly moment, the beginning of a revolution or the beginning of an end. 

שלי רייך

חלל פנימי


רוב שנת 2020 עברה עלינו בפנים: מסוגרים, מבודדים, מרוחקים חברתית. בעולם ללא חוץ כולנו, מרוצון או מפחד, נכנסו פנימה. המגפה העולמית חייבה אותנו לחזור ולטפח את החלל הפנימי. 

את הציורים האלה יצרה שלי רייך במרחב הפרטי—הבית, בן הזוג, כלי הבית וקצת מהעולם שעובר דרך סורגי המרפסת ביפו. אלו ציורים אינטימיים מאוד, מיידים כמעט. הם נוצרו ללא הכנה של בד וללא כן ציור. את הצבעים היא עירבבה לפעמים על הקאנבס עצמו והם נוזלים ומתפתחים כמו צמח בית או כמו חיית מחמד. יש בציורים האלה מימד תלוש, כמו פרגמנטים של חיים, פיסות חוויה, רגעים של התבוננות שנתפסים כמו במדיטציה או בחלום בהקיץ, בעודם חולפים או נעים כמו היום וכמו התודעה שעה שהיא נותרת עם עצמה.


הרבה זמן חיפשתי ביטוי לתקופה אבל לא ביטוי של ביקורת או של אבל אלא ביטוי של תגלית חדשה. והיכן ניתן לגלות עוד משהו חדש אם לא בחלל הפנימי? אותו מרחב של דמיון ושל הנפש שהוזנח כל כך בתרבות של המאה העשרים ותחילת המעשרים ואחת. תרבות שהדגישה פעולה, חזות, ותגובה תזזיתית לכל מה שמתרחש בחוץ. אל מול אלו התערוכה הקטנה והאינטמית הזאת מדגישה רגש ורוח, התפרצות של עומק וגווני תודעה בהתהוות. אלו יהיו אני משער עדויות להלך הרוח של יושבי הבתים במגפה של 2020. מין רגע היסטורי וכלל עולמי, אולי תחילתה של מהפכה או נקודת ציון לתחילתו של הסוף. 


רועי ברנד

bottom of page