שני רמקולים יושבים על ספסל בפינה נסתרת בגינה עירונית-קיבוצית רחבת ידיים. הם מנהלים שיחה על אהבות, אכזבות וחלומות נמוגים. השיחה מבוססת על מחזה של ניסים אלוני משנת 1966 - ״הכלה וצייד הפרפרים״ - המספר על מפגש מוזר בין כלה שנמלטה מחתונתה ופקיד אפור חובב צייד פרפרים. עבור פרויקט זה, המחזה הוקלט ונערך מחדש ואת השחקנים מחליפים רמקולים אשר מנהלים שיחה בקולם המונוטוני והחד של קרייני חדשות מקצועיים. העבודה עלתה לראשונה במסגרת פסטיבל ״אוהבים אמנות עושים אמנות״ בגנים הבוטניים, תל אביב.

מהיכן ניתן לשאוב כוחות, לחולל שינוי במציאות של דיכוי ואלימות? כדי לענות על כך נשוחח על האפשרות לשוטט בזיכרון, הפרטי והקולקטיבי, לחזור אחרונית לעבר ארכאי ,לרגע הלידה ממש או להפצעת האמנות בציורי המערות בהן לעיתים ידיים שטופות דם וחניתות נשזרות בחיות טרף. בשוטטות הזאת נתקל בפצעים נשכחים אבל גם באפשרות לגעת ולטפל. ״אני עוצם את עיניי בדמיוני אני משוטט בביתה של אמי. שם אני, ילד בן ארבע, פוגש את אמי מרים, בת ארבע גם היא, בוכה על מות אמא ואחותה. אני מחזיק בידה ומישיר מבט לעיניה. הן עדיין רכות ועדינות״.

״הציור חושב. איך? זוהי שאלה שאולי לחשיבה אין גישה אליה. נגשש את דרכנו״ - כתב הפילוסוף ג׳ורג׳ דידי- הוברמן. בשיחתנו, ננסה לגשש אחר השאלות שמעלה ציור היום, במה עוסק הציור? איך, מנקודות מבט אישיות שונות, ניתן לדבר או לגעת בשאלות אלו? מה המשמעות של לצייר כיום, במציאות קשה, אכזרית, שבורה, בה אנו נתונים? ננסה להעלות מחשבות, ולקיים שיחה פתוחה וקשובה בהשתתפות הקהל.