Pareidolia
Roy Brand
Did you know that we can see a face in a tree trunk? Did you know that on dark nights we can see animal shapes in the constellations of stars? Do these things exist? And when we hallucinate or daydream, once again we see faces, animals, and apparitions of the dead. In days gone by, when consciousness moved freely on the spectrum between wakefulness and dreaming and hallucination, the realm of the visible also contained imaginary sights whose significance was unquestioned. But even today, there is always something that is visible, but not clearly perceived – becoming, the moment of birth or death, life itself. The Greeks had a name for it: pareidolia – “beyond form” or “beside the form” – the human tendency to see a shape, or read a meaning, in amorphous phenomena.
The term is from the Greek παραειδωλια – παρά (pará) meaning “beyond” or “beside,” and εἴδωλον (eídōlon), meaning “image, form, shape.” Like paranoia (seeing intent in everything), pareidolia is a state of seeing a form of some kind in everything, and is part of our miraculous abilities as human beings to see things in things. This cave wall, with this patch on it, and the special shape of its curvature, together produce a living image. I see it, and if I were only to point it out to you – perhaps with the help of a small line or a dot here – it would be here for you too, and for anyone who comes after us. The creative work extends from the world and how it appears to us in our mind’s eye to one’s consciousness, body, hand, or to language. Thus, things are not merely matter – rock, light, or earth – but rather movement and dialogue between us and the world. Thus, this painting is not merely lines and patches of color, but a beauty full of meaning that is difficult to grasp outside the experience itself. Similarly, these marks that you now read, here on the page, are carriers of thoughts and feelings that pass from one person to another, in a very intimate way.
In the past, pareidolia was perceived as a sign of psychosis, but today it is commonly seen as a normal and universal human phenomenon. It is particularly evident in how children think, or in the worldview of primitive tribes, who attribute a will and consciousness to everything. Gods, humans, animals, the dead, plants, the weather, and often inanimate objects, are all seen as having an appetite or will, a viewpoint, and cognitive abilities – all have a soul. But the pareidolia is not about a childish or animistic worldview; it is a fundamental disposition of the human imagination. Even before we know something, we begin to see things: dots form an image, situations look like patterns, and we can take them apart and reassemble them until we have a theory (from the Greek ‘theorien’ – to look at, or by extrapolation, a way of seeing, a worldview). The world comes into view and becomes comprehensible – it is one of the characteristics of this world that it can become visible and comprehensible. So the visual image is but an extension, a capturing of the ways in which the world opens up to human experience. How wonderful it is that the world lends itself to us in this way? And perhaps that is precisely the basic, native, or classic experience of all things beautiful – the experience of being at home in the world.
Anyone who tries their hand at drawing knows that the closer you get to things, the more their contours fall apart and become fluid. There is really no clear boundary line between one thing and another; rather, there is an aura, light and shadow, and a movement of metamorphosis and metabolism in everything. It is a miraculous experience wherein things seem to dissolve of their own accord at the same time that they are captured or rather marked by art. Art shows them as distinct and as part of the world. The works in this exhibition follow this double movement– the shifting nature of the world, its appearance as form and meaning, and dissolution back into material, surface, and color. In other words, the works simultaneously conjure up an image and dissolve it. In so doing, they reveal the process that requires our imagination to work: the underlying work that brings things together and creates a world. This is an ongoing effort that we get accustomed to. But in particular moments of shifting consciousness – when we wake up, for example, or open our eyes after a long meditation – we notice the coming together of the world once again. If we fail to imagine, facing the work of art, the image breaks down and the painting and drawing once again revert to mere patches of color, the sculpture exposes its rough and meaningless material skin, and the canvases look like sheets of cloth and empty shells, rather than ghosts. Pareidolia – the emergence of a form – is something that goes both ways. In this space between the visible (the world as it appears) and the visual (the image), there is a fertile field of occurrence that is invisible to us. We often do not see how the world is made visible, or how we see it as things, forms, and states. It comes to us naturally, yet is unnatural. It is a mark of human consciousness that can be traced back to prehistoric cave drawings (throughout the Mediterranean) through Plato’s famous allegory of the cave.
The caves have a record of the longest human history – evidence of life, spiritual life, imagination, and human creation, dating back over 30,000 years. What they saw, and felt, and thought, is so remote from us – but the art preserved in the dark speaks to us immediately. I understand them and feel them. I have no idea if they spoke, or what they believed, but I know I am like them, that we are one species. They, too, saw shapes in things, and animals potentially sketched on the walls of the cave as the light of the fire flickered and animated the images. All it took was for them to touch what they saw and fix it with a judicious line, etching, a mark or a bit of paint. And so generations of human beings realized that they see the same things; that they share the same dream or vision. That they live in a world that is real, made of matter and energy, just as they live in a virtual world of imaginary forms and meaning. And that they could move between these two worlds, the material and the spiritual, and feel that they are both – both body and mind -- even though an abyss separates the two. Pareidolia marks the human ability to be a creature of both worlds. It is a characteristic of human existence that it is both real and virtual – a capacity that the contemporary economy of images has intensified, exploited, and heightened, to the point where we have lost it. Today, it is technology that does the imagining for us by seeing forms in things, emotions in a face, or financial potential in how we wield a keyboard and mouse, or gestures and motions on social media.
But in art – and perhaps in philosophy, as well – there is still sensitivity, openness, and attentiveness to the ebb and flow of life. Artists preserve that childish, primitive way of looking at things and how they are formed. In particular, they notice the intermediate states that no longer exist, or not yet. Possibilities that have not yet been realized actually exist, and there is life even in those that have faded away. The world once contained many such shadowy creatures: ghosts, apparitions of the dead, phantoms, dreams, hallucinations, and daydreams. We are fixed on either/or – either awake or asleep, existing or not – but what nonsense is this? The Greeks called all shadow creatures eidola, a term denoting movement and change in a world eternally coming into being. Pareidolia literally means a world that is all eidola – eidola in everything – in contrast to eikon (icon, likeness) which belongs to a binary world of original and imitation. Thus, the eikon/icon is quickly rendered a fake. But in the ancient world there was no single concept for a mimetic visual image, but rather, a multiplicity of such – eidolon – a spectrum of visual existence. In particular, there were no images that “look like something else,” imitations in the Platonic sense; rather, there was something that is visible but not perceived – like life itself, like consciousness – not the things in themselves, but the manner in which they appear.
It is in this realm that art is born. And still today, art harbors the human longing for transitions, for playfulness, for a spectrum of states of consciousness and emergence – but it may also shackle it. Within these boundaries of the frame, here in this painting in front of you, you can see a ghost. Here is spirit trapped in matter. Here, in this sculpture, you can see life arrested, fixed, dead. Here you are: look at them; they are yours; you control it. And here is the phenomenon that used to be a living entity, whose entire essence was becoming, namely life with no form or location. Here this thing is captured and concluded. Art always veers close, too close, to its dissolution.
Translated by Einat Adi
Pareidolia
Roy Brand
Did you know that we can see a face in a tree trunk? Did you know that on dark nights we can see animal shapes in the constellations of stars? Do these things exist? And when we hallucinate or daydream, once again we see faces, animals, and apparitions of the dead. In days gone by, when consciousness moved freely on the spectrum between wakefulness and dreaming and hallucination, the realm of the visible also contained imaginary sights whose significance was unquestioned. But even today, there is always something that is visible, but not clearly perceived – becoming, the moment of birth or death, life itself. The Greeks had a name for it: pareidolia – “beyond form” or “beside the form” – the human tendency to see a shape, or read a meaning, in amorphous phenomena.
The term is from the Greek παραειδωλια – παρά (pará) meaning “beyond” or “beside,” and εἴδωλον (eídōlon), meaning “image, form, shape.” Like paranoia (seeing intent in everything), pareidolia is a state of seeing a form of some kind in everything, and is part of our miraculous abilities as human beings to see things in things. This cave wall, with this patch on it, and the special shape of its curvature, together produce a living image. I see it, and if I were only to point it out to you – perhaps with the help of a small line or a dot here – it would be here for you too, and for anyone who comes after us. The creative work extends from the world and how it appears to us in our mind’s eye to one’s consciousness, body, hand, or to language. Thus, things are not merely matter – rock, light, or earth – but rather movement and dialogue between us and the world. Thus, this painting is not merely lines and patches of color, but a beauty full of meaning that is difficult to grasp outside the experience itself. Similarly, these marks that you now read, here on the page, are carriers of thoughts and feelings that pass from one person to another, in a very intimate way.
In the past, pareidolia was perceived as a sign of psychosis, but today it is commonly seen as a normal and universal human phenomenon. It is particularly evident in how children think, or in the worldview of primitive tribes, who attribute a will and consciousness to everything. Gods, humans, animals, the dead, plants, the weather, and often inanimate objects, are all seen as having an appetite or will, a viewpoint, and cognitive abilities – all have a soul. But the pareidolia is not about a childish or animistic worldview; it is a fundamental disposition of the human imagination. Even before we know something, we begin to see things: dots form an image, situations look like patterns, and we can take them apart and reassemble them until we have a theory (from the Greek ‘theorien’ – to look at, or by extrapolation, a way of seeing, a worldview). The world comes into view and becomes comprehensible – it is one of the characteristics of this world that it can become visible and comprehensible. So the visual image is but an extension, a capturing of the ways in which the world opens up to human experience. How wonderful it is that the world lends itself to us in this way? And perhaps that is precisely the basic, native, or classic experience of all things beautiful – the experience of being at home in the world.
Anyone who tries their hand at drawing knows that the closer you get to things, the more their contours fall apart and become fluid. There is really no clear boundary line between one thing and another; rather, there is an aura, light and shadow, and a movement of metamorphosis and metabolism in everything. It is a miraculous experience wherein things seem to dissolve of their own accord at the same time that they are captured or rather marked by art. Art shows them as distinct and as part of the world. The works in this exhibition follow this double movement– the shifting nature of the world, its appearance as form and meaning, and dissolution back into material, surface, and color. In other words, the works simultaneously conjure up an image and dissolve it. In so doing, they reveal the process that requires our imagination to work: the underlying work that brings things together and creates a world. This is an ongoing effort that we get accustomed to. But in particular moments of shifting consciousness – when we wake up, for example, or open our eyes after a long meditation – we notice the coming together of the world once again. If we fail to imagine, facing the work of art, the image breaks down and the painting and drawing once again revert to mere patches of color, the sculpture exposes its rough and meaningless material skin, and the canvases look like sheets of cloth and empty shells, rather than ghosts. Pareidolia – the emergence of a form – is something that goes both ways. In this space between the visible (the world as it appears) and the visual (the image), there is a fertile field of occurrence that is invisible to us. We often do not see how the world is made visible, or how we see it as things, forms, and states. It comes to us naturally, yet is unnatural. It is a mark of human consciousness that can be traced back to prehistoric cave drawings (throughout the Mediterranean) through Plato’s famous allegory of the cave.
The caves have a record of the longest human history – evidence of life, spiritual life, imagination, and human creation, dating back over 30,000 years. What they saw, and felt, and thought, is so remote from us – but the art preserved in the dark speaks to us immediately. I understand them and feel them. I have no idea if they spoke, or what they believed, but I know I am like them, that we are one species. They, too, saw shapes in things, and animals potentially sketched on the walls of the cave as the light of the fire flickered and animated the images. All it took was for them to touch what they saw and fix it with a judicious line, etching, a mark or a bit of paint. And so generations of human beings realized that they see the same things; that they share the same dream or vision. That they live in a world that is real, made of matter and energy, just as they live in a virtual world of imaginary forms and meaning. And that they could move between these two worlds, the material and the spiritual, and feel that they are both – both body and mind -- even though an abyss separates the two. Pareidolia marks the human ability to be a creature of both worlds. It is a characteristic of human existence that it is both real and virtual – a capacity that the contemporary economy of images has intensified, exploited, and heightened, to the point where we have lost it. Today, it is technology that does the imagining for us by seeing forms in things, emotions in a face, or financial potential in how we wield a keyboard and mouse, or gestures and motions on social media.
But in art – and perhaps in philosophy, as well – there is still sensitivity, openness, and attentiveness to the ebb and flow of life. Artists preserve that childish, primitive way of looking at things and how they are formed. In particular, they notice the intermediate states that no longer exist, or not yet. Possibilities that have not yet been realized actually exist, and there is life even in those that have faded away. The world once contained many such shadowy creatures: ghosts, apparitions of the dead, phantoms, dreams, hallucinations, and daydreams. We are fixed on either/or – either awake or asleep, existing or not – but what nonsense is this? The Greeks called all shadow creatures eidola, a term denoting movement and change in a world eternally coming into being. Pareidolia literally means a world that is all eidola – eidola in everything – in contrast to eikon (icon, likeness) which belongs to a binary world of original and imitation. Thus, the eikon/icon is quickly rendered a fake. But in the ancient world there was no single concept for a mimetic visual image, but rather, a multiplicity of such – eidolon – a spectrum of visual existence. In particular, there were no images that “look like something else,” imitations in the Platonic sense; rather, there was something that is visible but not perceived – like life itself, like consciousness – not the things in themselves, but the manner in which they appear.
It is in this realm that art is born. And still today, art harbors the human longing for transitions, for playfulness, for a spectrum of states of consciousness and emergence – but it may also shackle it. Within these boundaries of the frame, here in this painting in front of you, you can see a ghost. Here is spirit trapped in matter. Here, in this sculpture, you can see life arrested, fixed, dead. Here you are: look at them; they are yours; you control it. And here is the phenomenon that used to be a living entity, whose entire essence was becoming, namely life with no form or location. Here this thing is captured and concluded. Art always veers close, too close, to its dissolution.
Translated by Einat Adi
Roy Brand is a philosopher and curator working at the intersection of contemporary philosophy and art. He is a senior lecturer in the Master’s programs of Bezalel Academy of Arts and Design, and Tel Aviv University. He founded and directed Yaffo 23, a center for contemporary art, and he is editor and curator of numerous art exhibits, among them, The Urburb: Patterns of Contemporary Living (Israeli Pavilion of The Venice Biennial, 2014) and Bare Life (Museum on the Seam, 2007). His book LoveKnowledge: The Life of Philosophy from Socrates to Derrida was published in 2013 by Columbia University Press. His book Art and the Form of Life was published in 2021 by Palgrave Macmillan. He is the founder and director of Parterre Projects for Art and Philosophy in Tel Aviv.
ד"ר רועי ברנד הוא פילוסוף ואוצר. הוא מרצה בכיר לפילוסופיה בתכניות לתואר שני של בצלאל ושל אוניברסיטת תל אביב. הוא הקים וניהל את יפו 23, מרכז לאמנות עכשווית בירושלים ואצר תערוכות רבות, ביניהן- The Urburb- שייצגה את ישראל בביאנלה הבינלאומית לארכיטקטורה בוונציה ב-2014. ספרו ״לאהוב לדעת—על חיי הפילוסופיה מסוקרטס ועד דרידה", יצא בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק בשנת 2013, ובעברית בהוצאת רסלינג בשנת 2016. ספרו החדש ״אמנות וצורת החיים״ יצא ב-2021 בהוצאת פאלגרב מקמילן. מנהל את חלל הפרויקטים פרטר לאמנות ופילוסופיה בתל אביב.
Roy Brand is a philosopher and curator working at the intersection of contemporary philosophy and art. He is a senior lecturer in the Master’s programs of Bezalel Academy of Arts and Design, and Tel Aviv University. He founded and directed Yaffo 23, a center for contemporary art, and he is editor and curator of numerous art exhibits, among them, The Urburb: Patterns of Contemporary Living (Israeli Pavilion of The Venice Biennial, 2014) and Bare Life (Museum on the Seam, 2007). His book LoveKnowledge: The Life of Philosophy from Socrates to Derrida was published in 2013 by Columbia University Press. His book Art and the Form of Life was published in 2021 by Palgrave Macmillan. He is the founder and director of Parterre Projects for Art and Philosophy in Tel Aviv.
ד"ר רועי ברנד הוא פילוסוף ואוצר. הוא מרצה בכיר לפילוסופיה בתכניות לתואר שני של בצלאל ושל אוניברסיטת תל אביב. הוא הקים וניהל את יפו 23, מרכז לאמנות עכשווית בירושלים ואצר תערוכות רבות, ביניהן- The Urburb- שייצגה את ישראל בביאנלה הבינלאומית לארכיטקטורה בוונציה ב-2014. ספרו ״לאהוב לדעת—על חיי הפילוסופיה מסוקרטס ועד דרידה", יצא בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק בשנת 2013, ובעברית בהוצאת רסלינג בשנת 2016. ספרו החדש ״אמנות וצורת החיים״ יצא ב-2021 בהוצאת פאלגרב מקמילן. מנהל את חלל הפרויקטים פרטר לאמנות ופילוסופיה בתל אביב.
Roy Brand is a philosopher and curator working at the intersection of contemporary philosophy and art. He is a senior lecturer in the Master’s programs of Bezalel Academy of Arts and Design, and Tel Aviv University. He founded and directed Yaffo 23, a center for contemporary art, and he is editor and curator of numerous art exhibits, among them, The Urburb: Patterns of Contemporary Living (Israeli Pavilion of The Venice Biennial, 2014) and Bare Life (Museum on the Seam, 2007). His book LoveKnowledge: The Life of Philosophy from Socrates to Derrida was published in 2013 by Columbia University Press. His book Art and the Form of Life was published in 2021 by Palgrave Macmillan. He is the founder and director of Parterre Projects for Art and Philosophy in Tel Aviv.
ד"ר רועי ברנד הוא פילוסוף ואוצר. הוא מרצה בכיר לפילוסופיה בתכניות לתואר שני של בצלאל ושל אוניברסיטת תל אביב. הוא הקים וניהל את יפו 23, מרכז לאמנות עכשווית בירושלים ואצר תערוכות רבות, ביניהן- The Urburb- שייצגה את ישראל בביאנלה הבינלאומית לארכיטקטורה בוונציה ב-2014. ספרו ״לאהוב לדעת—על חיי הפילוסופיה מסוקרטס ועד דרידה", יצא בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק בשנת 2013, ובעברית בהוצאת רסלינג בשנת 2016. ספרו החדש ״אמנות וצורת החיים״ יצא ב-2021 בהוצאת פאלגרב מקמילן. מנהל את חלל הפרויקטים פרטר לאמנות ופילוסופיה בתל אביב.
Roy Brand is a philosopher and curator working at the intersection of contemporary philosophy and art. He is a senior lecturer in the Master’s programs of Bezalel Academy of Arts and Design, and Tel Aviv University. He founded and directed Yaffo 23, a center for contemporary art, and he is editor and curator of numerous art exhibits, among them, The Urburb: Patterns of Contemporary Living (Israeli Pavilion of The Venice Biennial, 2014) and Bare Life (Museum on the Seam, 2007). His book LoveKnowledge: The Life of Philosophy from Socrates to Derrida was published in 2013 by Columbia University Press. His book Art and the Form of Life was published in 2021 by Palgrave Macmillan. He is the founder and director of Parterre Projects for Art and Philosophy in Tel Aviv.
ד"ר רועי ברנד הוא פילוסוף ואוצר. הוא מרצה בכיר לפילוסופיה בתכניות לתואר שני של בצלאל ושל אוניברסיטת תל אביב. הוא הקים וניהל את יפו 23, מרכז לאמנות עכשווית בירושלים ואצר תערוכות רבות, ביניהן- The Urburb- שייצגה את ישראל בביאנלה הבינלאומית לארכיטקטורה בוונציה ב-2014. ספרו ״לאהוב לדעת—על חיי הפילוסופיה מסוקרטס ועד דרידה", יצא בהוצאת אוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק בשנת 2013, ובעברית בהוצאת רסלינג בשנת 2016. ספרו החדש ״אמנות וצורת החיים״ יצא ב-2021 בהוצאת פאלגרב מקמילן. מנהל את חלל הפרויקטים פרטר לאמנות ופילוסופיה בתל אביב.
שם העבודה, מידות, מדיום, שנה
Amit Berlowitz
עמית ברלוביץ
07.01.2023 - 11.03.2023
השמש. הירח. אתה זוכר? הם בטח היו שם. כרגיל
The sun. The moon. Do you remember? They must have been there. As usual
גודו , צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016
פעם
רועי ברנד
רועי ברנד
פעם
אני מתחילה בלשאול – מהו אובייקט ההמתנה? אם אתעקש על תשובה רחבה אוכל לומר שאני תמיד ממתינה למושא אחד בלבד: להתממשות.
- מעין גולדמן, אמנות ההמתנה
התערוכה של עמית ברלוביץ נסובה סביב המחזה המפורסם של סמואל בקט, מחכים לגודו. סדרת צילומים בפורמט זהה בצבע ובשחור-לבן מציגה חמישה ילדים המעלים רגעים מהמחזה האניגמטי אודות שני נוודים עניים ותלושים המחכים לדמות לא ברורה בשם ״גודו״. התפאורה מינימליסטית, משטחי עץ פשוטים מסמנים את הבמה ופתח מעוגל מציין את השמש והירח. התחושה לא רחוקה מהקריאה במחזה, אנחנו חולפים על פני זמן שקפא, או אולי נכון יותר, זמן ששום דבר כבר לא מתרחש בו, זמן של המתנה. הצילומים אישיים מאוד, הילדים הם ילדי האמנית וחברים, אבל הם גם אוניברסליים או על-זמניים. אלה ילדים בכלל, ילדים ללא הורים שנותרו לחכות למשהו לא נודע. המעבר מהטקסט לאירוע חזותי כמו גם החלפת הדמויות הבוגרות בילדים מעצימה את תחושת הבדידות הקיומית בעוד היא מוסיפה לה ממד של משחק או הרפתקה.
אני חייב להודות שאני לא הצלחתי אף פעם לסיים את הקריאה במחכים לגודו, קראתי אותו בחלקים ברגעים שונים כך שהוא מופיע בדמיוני כמו תמונות סטילס. אי אפשרות הקריאה בו בישיבה אחת לא עושה אותו פחות חשוב, אלא הכרחי. אולי דפדפתי במהירות לסוף כדי לגלות ששום דבר לא קורה בו מלבד המתנה למשהו שיקרה שלא קרה. ככה זה בחיים—אנחנו ממתנים למשהו שיבוא. והאבסורד הוא שאנחנו מחכים למשהו שאנחנו כבר לא ממש מאמינים בו, ממתינים ללא תקווה אמתית, מעבירים את הזמן במשחקים חסרי תוכן, בדרמות קטנות, תככים מטופשים, ולעיתים רגעי חסד או אושר שחולפים מהר מאוד, עד שנגמר.
במאמר ״אמנות ההמתנה״ שמלווה את סדרת העבודות גודו ואת התערוכה מעין גולדמן כותבת כך: ״אני מחכה שהעניין יקרה. שמישהי תבוא, תתקשר או תכתוב. שהרעיון יתבהר ויובן ויהפוך למילים. אני מחכה להשתנות. אני מחכה להפוך למי שקיוויתי להיות. אני מחכה, למעשה, שחיי יתחילו – שמשהו, כל דבר, יתחיל. או שיפסיק. שאי הנחת תחלוף, שכאב הראש יחדל – ואז חיי יתחילו. וכל מה שחבוי בחיי יתממש סוף סוף. וגם אני.״ מעניין כפל המשמעות של ״המתנה״ (במובן של ‘waiting’ או ‘gift’)—גם לחכות וגם לתת או לקבל משהו ללא תמורה. המתנה היא מצב של ציפייה או דריכות, אבל אם מקבלים אותה, את ההמתנה, היא יכולה להיעשות למתנה—כמו למשל בתקופת המגיפה, כאשר הזמן עצר מלכת והחיים התפתחו פנימה לעומק במקום החוצה וקדימה.
גם המתנה (gift) מתממשת תוך המתנה (waiting). כי הרי המתנה חייבת לעבור מיד ליד והיא מייצרת קשר בין אישי שמתמשך בזמן ושלמעשה לא יכול להסתיים. מתנה היא היכולת לתת בלי להרגיש שמשהו נחסר, או לקבל משהו בלי להרגיש חובה להחזיר. מערכת היחסים של המתנה מאפשרת לחיות בחסד, לקיים קשר אינטימי של לתת ולקבל ללא כלכלה של חוב או אשמה, כוח או שליטה. המתנה מייצרת מרחב משותף של פעולה שלא יכול להיסגר. בגלל זה יש רבים שמרגישים שלא בנוח לקבל מתנה. הקבלה מייצרת סוג של קשר או מחויבות לא ברורים, פתוחים, אולי אינסופיים. איך אפשר להחזיר את המתנה שקיבלתי מהורי, ממורי, מחברים קרובים מבנות זוגי? איך אפשר להחזיר את המתנה שקיבלתי מהאמנות? התשובה היחידה היא להעביר אותה הלאה, לתת מתנה, את המתנה של הנתינה עצמה, מתנת המתנה—ללמוד לתת ולקבל ללא תמורה.
וההמתנה? גם היא כואבת ומענגת, פתוחה ואינסופית. המתנה אמתית לא יכולה להסתיים. המתנה היא כל החיים. העונג לכן אינסופי, כמו ילד שמצפה למשהו שיגיע, כל דבר, הציפייה היא העיקר המענג. וכשהוא מגיע הרי זאת אכזבה כי הציפייה הייתה אינסופית והדבר עצמו, גם אם הוא נהדר, תמיד מוגבל. אבל גם הסבל, כמו העונג בהמתנה, הוא אינסופי. ולכן גולדמן מוסיפה בסוגריים ״(לפעמים אני מחכה לכפילתה הנגטיבית של ההתממשות. להתאיינות. שהכאב יפסיק. שכל השאר יפסיק).״ ההמתנה כצורה של היות בזמן, מבודדות אותו לרגעים של נצח אינסופי. כל רגע נמתח ונפתח, כל רגע חיים שלמים. כך הצילומים של עמית ברלוביץ, כך הרגעים במחזה, חזיון של נצח נוראי ונפלא, שקט מאוד, מופתי ובלתי אפשרי. כך האמנות היא מתנה—היא מתקיימת בנתינה ובקבלה מעבר לבעלות כלשהי, היא ציפייה ללא פתרון, היא שוזרת קהילה שמתמשכת בזמן קדימה ואחורה, קהילה של ילדים ללא הורים שפשוט מחכים ובינתיים מדמיינים ומשחקים. ההמתנה היא מתנה והמתנה (gift) היא היכולת להמתין לא למשהו או למישהו מסוים אלא בכלל ותוך כדי כך חיים.
עבור התערוכה הנוכחית ברלוביץ הוסיפה לסדרה גודו שתי עבודות וידאו. האחת, מארי, היא פורטרט ביוגרפי של אישה בסוף חייה. מארי עוסקת במלאכת הטוויה בעוד היא מגוללת את סיפור חייה. היא מדברת ספרדית וצרפתית במבטא באסקי, היא נולדה, גדלה, התחתנה, הולידה ילדים, וחזרה לבסוף לאחר נדודים ובתום המלחמות, לכפר הולדתה. במובן מסויים, פוליטי-היסטורי, אנחנו עוברים שתי מלחמות עולם ואת הדיקטטורה של פרנקו בספרד. במובן האישי גם, אבל משהו בחיי הנפש פנימה נשמר. ומהבחינה הזאת, מבחינת שורש הנפש, לא קורה דבר. פעם אחת נוספת.
בעבודה השנייה סרי נוסייבה, פילוסוף פלסטיני בן העיר ירושלים, ונשיא אוניברסיטת אל-קודס במזרח העיר, מספר גם הוא את סיפור חייו. הוא נולד למשפחה אריסטוקרטית שמוצאה מהלוחמת נוסייבה שעמדה לצד הנביא מוחמד והגיעה לירושלים לפני 1300 שנה. המשפחה מחזיקה את המפתח לכנסיית הקבר, אביו עסק בפוליטיקה והיה השגריר הירדני בבריטניה, והוא עצמו, למרות שאיפותיו הפילוסופיות, היה לנציג הרשות הפלסטינית בירושלים. הסיפור שלו מוכר לנו מהצד האחר. הוא מחכה, כמו רבים מאיתנו לרגע שבו רעיון השלום יבשיל ויתממש, וחייו רוויי אכזבות. כמונו הישראלים, גם הם, הפלסטינים, לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. גם הוא מחכה. העבודה מפורקת לדימוי סטיל-חי של כיפת הסלע ולקולו של נוסייבה שנשמע באוזניות. הוא נע בין פתרון מדינת כל אזרחיה לפתרון שתי המדינות. שוב לא קורה דבר, פעם אחת נוספת. ובינתיים אנחנו, צופים בסדרת הצילומים, מחכים לגודו.
פרט מתוך מארי, סרט 8מ״מ, 11:41 דקות, 2022
