הכובד והחסד

-

כל תנועות הנפש נשלטות על ידי החוקים המקבילים לחוקי הכבידה.

היוצא מהכלל היחידי הוא החסד.

(סימון וויל, הכובד והחסד, 1947)

בזמן התערוכה נקיים סמינר קריאה של הספר של סימון וויל בכל יום חמישי בשעה 19:00

כבת של אמנית, כרמל בן אור גדלה לתוך מסורת של ציור ושל פיסול פיגורטיבי, אבל היא לוקחת צעד נוסף לעבר ההפשטה האלגורית. בעבודת הווידאו שלה—מפל—רואים אותה יושבת על צוק הסטף בהרי ירושלים כאשר המעיין בוקע מבין רגליה. זהו דימוי רווי רפרנסים של פוריות ושל נפילה והוא מוצג כפסל חיי כאשר המים ניגרים ללא סוף והגוף כמעט לא נע. לצד הוידאו המוקרן על הקיר שני פסלים ניבטים מהבטון- ׳התרוממות׳ ו׳איש בלי כנפיים׳– בהם מתח בוהק בין הרצון להתעלות לבין הגוף הכבד. אותו מתח משתלב גם עם מוטיב ההטבלה בתחריט שנעשה בעקבות פרסקו של מזאצ׳ו  שכותרתו ׳הטבלת המומרים׳ (Massaccio, The Baptism of the Neophytes 1426-27).

​

הרישום של יפעת בצלאל מתפקד כתפילה או כחלום בהקיץ ובו אנחנו רואים אישה משרטטת בידה לב באוויר דרכו היא מביטה בנער או במלאך ישן. בצלאל משמרת ברישומים שלה משהו מהמהות הקלאסית של אמנות אדוקה שמשלבת אמונה והתייחדות, פאתוס והתעלות. העפרונות ועלי הזהב על הנייר כאילו נעים ברוח והקווים מצטלבים למעין כנסיה יהודית חדשה שבה נותר מקום גם לאיקונה—התגלמות הרוח בצורה. 

​

לבסוף, הפרויקט של קרן יעלה-גולן מורכב מפסיפס נשי רב דורי שנע בין אהבות לבגידות. בעבודת הווידאו ׳מי אני בשביל את׳ יעלה-גולן עוקבת אחר הקשר שנכרך בינה לבין אימה ומי שהאמינה שהיא סבתה. הווידאו עוקב אחר הסבתא המאומצת לקראת מותה והוא עשוי כולו מחוטי רגש, גורל וקבלה. לצידו, סדרת צילומיי סטילס מהמסע--חלון הבית שטוף טיפות ברומניה, נעלי הבית והשטיח לצד המיטה או דלת הארון הכבדה. העבודות מאוד חומריות, כמעט ניתנות למגע—מרקם של כיסוי מיטה, זכוכית בוהקת—הם קרובות כל כך ובלתי ניתנות להשגה. 
 

שם התערוכה לקוח מספרה האחרון של סימון וויל, פילוסופית, אקטיביסטית רדיקלית ומיסטיקנית צרפתייה ממוצא יהודי. החיים של סימון וויל (1909-1943) היו מאוד קצרים ואינטנסיביים. את הפרגמנטים היפים של הספר הזה שיצא לאחר מותה היא כתבה במרסיי במהלך מלחמת העולם תחת ההנחיה של נזיר דומיניקני. על פי וויל, הכובד הוא הנטייה להתקבעות ולהצמדות לעצמי ולחיים. אל מול הקוטב הזה וויל מציבה משקולת הופכית חסרת משקל—את האור, את הריק או את החסד. על כן, היא קוראת להפוך את גלגל היצירה—לא ליצור אלא לתת מקום, לאהוב בלי לאחוז וכך להשתתף בבריאה. כאשר תופסים את החיים כמתנה ללא בעלות; מתנה שאותה יש לחדש שוב ושוב, הרי שהם נעשים לחסד. 

​

התמות האלו נמצאות בתערוכה במישור החומרי או האפקטיבי של העבודות; כולן עבודות של נשים אמניות שלהן החוויה של לתת חיים כמתנה בהשאלה אינה זרה. אין צורך למגדר את החוויה הזאת, והיא בוודאי נכונה גם לגברים. אבל יש כאן נסיון להביע אנרגיה נשית עמוקה, חזקה ועדינה, של יצירה מתוך מרחב ריק. וויל מציינת את האמרה המפורסמת -״הטבע מתעב ריק״ (horror vacui) אבל אם כך, היא מוסיפה, הכח של הריק הוא על-טבעי. 

​

הרעיונות של חופש אל מול הכבדות, של חסד לעומת הצמדות מוצאים ביטוי מוחשי בעבודות האמנות האלו—ציור, צילום, רישום ווידאו ופיסול. בחלל הכניסה שלוש עבודות ציור של אן בן אור, ציירת ישראלית ילידת בלגיה שעובדת בזיקה למסורת ריאליסטית. במשך שנים רבות היא מציירת את בתה כרמל, כמו גם בני משפחה אחרים וחברים, ברגעים אינטימיים שיש בהם גם התבודדות או רפלקציה. השילוב הזה מופיע בציור ׳מחשבות עפות׳, שבו כרמל וחברה יושבות ומהרהרות או בציור הפורטרט של כרמל שמישירה מבט מצמית בצופה כאילו היא רואה את עצמה במראה.  

צילומי הצבה 

ואירועים

מהתערוכה

 Ⓒ דניאל חנוך