אמניות משתתפות:
בר פליבצקי
אפרת רובינשטיין
Participating artists:
Bar Plivazky
Efrat Rubinstein
אוצרת:
אנה שרון
Curator:
Anna Sharon
המאה העשרים ואחת מסמנת את אחד הרגעים הרדיקליים ביותר בתולדות הגוף, אשר כיום מופקע בהדרגה אל תוך כלכלה חדשה של דימויים, אלגוריתמים, צריכה ותשומת לב. הגוף שוב אינו נתפס רק כישות ביולוגית או כסובייקט פוליטי, אלא כיחידת חליפין, כהון חזותי, כמוצר המצוי במחזור מתמיד של עיצוב, מיתוג, שעתוק והפצה, עד שהצורה בולעת את הבשר והראווה מכלה את הממשי. במונחיו של גי דבור, הגוף נעשה חלק מ”חברת הראווה”; במונחיו של מישל פוקו, הוא אתר שעליו פועלים מנגנוני משטור; ואילו אצל ג’ודית באטלר הוא לעולם אינו מהות אלא ביצוע. בתוך תנאים אלו מיטשטש הגבול שבין גוף לבין סחורה. הבשר חדל להיות נתון טבעי והופך לזירה שעליה נרשמים ערך, תשוקה, מגדר, צריכה והון סימבולי.
מתוך שדה כוחות זה פועלות בר פליבצקי ואפרת רובינשטיין, שתי אמניות שמסרבות להתבונן בגוף מבחוץ, ומעדיפות לייצר מתוכו שפה חדשה של עודפות, פגיעוּת, תשוקה והפרזה. עבודתן מבקשת להקצין את מנגנוני הסחורה עד שהם חדלים לתפקד כמנגנוני שליטה והופכים לאמצעי התנגדות. מתוך פרדיגמה קרנבלית, הן מחריפות את הלוגיקה של הראווה עד שהיא חדלה לתפקד כמנגנון של נרמול, ומתחילה לפעול כמנגנון של שיבוש תנאי הקריאוּת של הגוף. שתי האמניות מכירות את הגוף לא כאידיאל מופשט אלא כאתר ממשי של עבודה, מופע, מבט וחילופי ערך; גוף שנושא על עצמו את סימני הכלכלה, המגדר וההופעה הציבורית, אך מסרב להצטמצם לכדי מוצר צריכה.
The twenty-first century marks one of the most radical moments in the history of the body. Increasingly, the body is subsumed into a new economy of images, algorithms, consumption, and attention. No longer understood merely as a biological entity or political subject, it has become a unit of exchange, a form of visual capital, a commodity circulating through endless cycles of design, branding, reproduction, and dissemination. In Guy Debord’s terms, the body has become an integral component of the Society of the Spectacle; in Michel Foucault’s, it is a site upon which disciplinary regimes operate; and for Judith Butler, it is never an essence but always a performance. Under these conditions, the boundary between body and commodity grows increasingly indistinct. Flesh ceases to exist as a natural given and instead becomes a contested arena upon which value, desire, gender, consumption, and symbolic capital are continually inscribed.
It is within this field of forces that Bar Plivazky and Efrat Rubinstein position their practices. Rejecting any detached observation of the body, both artists instead generate from within it a new visual language of excess, vulnerability, desire, and exaggeration. Their work does not seek to liberate the body from the mechanisms of commodification; rather, it amplifies those mechanisms until they cease to function as technologies of control and begin operating instead as instruments of resistance. Working through a carnivalesque paradigm, they intensify the logic of spectacle until it no longer performs as a mechanism of normalization, but instead disrupts the very conditions through which the body becomes legible. For both artists, the body is neither an abstract ideal nor a stable image, but a concrete site of labour, performance, spectatorship, and exchange—a body bearing the marks of economy, gender, and public display, while persistently refusing to collapse into a consumable object.
בר פליבצקי, Storia, פסטל על נייר זכוכית, 99 על 79 ס״מ, 2023
לכאורה, ציוריהן של פליבצקי ורובינשטיין נדמים אנכרוניסטיים. הם מאוכלסים במרטיריות, זונות, מלכות, ליצנים, דמויות מיתולוגיות, קרקסים וקדושים; הם נשענים על לשונו של הבארוק, על דרמת האור של קרוואג’יו, על תיאטרליות רנסנסית ועל איקונוגרפיה דתית שכמו חדלה להיות שייכת לעולמנו. אלא שהאנכרוניזם הזה מבקש להוכיח כי המנגנונים שהולידו את הדימויים הללו - פולחן הגוף, כלכלת המבט, הקרבת הבשר, הפיכת התשוקה למופע והמרת הגוף בערך - לא נעלמו מעולם. הקדוש התחלף בידוען, המרטיר התחלף במשפיען, הקרנבל עבר מן הכיכר אל הפיד, והאיקונין הדתי הומר בדימוי הדיגיטלי. דווקא משום כך, חזרתן של האמניות אל הבארוק ואל המיתולוגיה היא פעולה ארכאולוגית אשר חושפת כי ההווה ממשיך להתנהל באמצעות דימויים עתיקים, גם כאשר הוא משוכנע שהוא חדש לחלוטין.
למרות ששתיהן נטועות בלב השדה האקדמי - קוראות, חוקרות ומנהלות דיאלוג מתמשך עם תולדות האמנות, עם פילוסופיה, עם התיאוריה הקווירית ועם ביקורת התרבות - יצירתן מסרבת להיוותר בגבולותיו של שיח זה. היא מתעקשת להעמיד את הידע במבחן הגוף, לבחון את המרחק שבין הארכיון לבין הבשר, בין המושג לבין החומר. במרחב זה מתגבשת אחת השאלות הרדיקליות ביותר שמעלה עבודתן: האם מתקיים בכלל גבול יציב בין אמנות לבין חשפנות, או שמא מדובר בשתי פרקטיקות הניזונות מאותו מנגנון קדום של הופעה, התגלות, תשוקה וחליפין? הגוף אינו נמכר; האפשרות להתקרב אליו היא הנסחרת.
At first glance, the paintings of Plivazky and Rubinstein appear strikingly anachronistic. They are populated by martyrs, prostitutes, queens, clowns, mythological figures, circuses, and saints; they speak in the language of the Baroque, invoke Caravaggio’s theatrical chiaroscuro, Renaissance dramaturgy, and Christian iconography that seems to belong to another age. Yet this apparent anachronism demonstrates precisely the opposite. The structures that produced these images—the cult of the body, the economy of the gaze, the sacrifice of flesh, the transformation of desire into spectacle, and the conversion of the body into value—have never disappeared. They have merely changed their vocabulary. The saint has become the celebrity; the martyr, the influencer; the carnival has migrated from the town square to the social media feed; the religious icon has been replaced by the digital image. Their return to Baroque aesthetics and mythology is therefore not nostalgic but archaeological, excavating the persistence of ancient visual structures that continue to organise the present while disguising themselves as novelty.
Although both artists are deeply rooted within academic discourse—engaging continuously with art history, philosophy, queer theory, and cultural criticism—their practice refuses to remain confined within its boundaries. Instead, it insists upon testing knowledge against the body itself, measuring the distance between archive and flesh, between concept and matter. It is precisely within this space that one of the most radical questions posed by their work emerges: does a stable distinction between art and stripping actually exist, or are these simply two practices nourished by the same ancient mechanisms of appearance, revelation, desire, power, and exchange? The body itself is never what is sold; rather, what is traded is the possibility of approaching it.
אפרת רובינשטיין, הכל כלול, מדיה מעורבת על קנבס, 30 על 100 ס״מ, 2015
הקרנבל הוא המקום שבו הכל מתקיים יחד: יופי ומבוכה, מיומנות וסכנה, משיכה ורתיעה, קריסה ועמידה. דווקא משום שהוא חושף את החיים כמשחק רציני עד אבסורד, הוא נעשה המקום שבו הממשות נחווית באופן הכי בהיר. כשכל נפילה עשויה להיות האחרונה וכל תנועה נושאת עמה אפשרות של כישלון, החיים מתגלים במערומיהם. כל מחווה מקבלת משקל קיומי. דווקא משום שהמוות, הפציעה והכישלון מרחפים בו ללא הרף, כל נשימה נעשית הילולה, וכל שריר מתנהג כאחרון העדים.
אלא שהקרנבל אינו רק מקום לברוח אליו, הוא גם מראה מעוותת לחברה: נולד מתוכה, ניזון מן הסדר שלה, מן הבושה שלה, מחוקי הנימוס שלה, ואז מחזיר לה את דמותה חשופה והזויה. הדמויות של פליבצקי ורובינשטיין לוקחות את העולם שלנו, בולעות אותו, ומקיאות אותו חזרה בצבעים צורחים, באיברים חשופים, ובמחוות שאין להן שיעור. הן אומרות לחברה: יצאנו מתוככם. נולדנו מן הפחד שלכם מן הגוף, מן המנגנונים וההדחקות שלכם, וכעת אנחנו מנכסות אותם בחזרה. עד שהחרפה נעשית נוצצת והקרביים תובעות את זכות הדיבור.
Carnival is the place where everything coexists simultaneously: beauty and embarrassment, virtuosity and danger, attraction and repulsion, collapse and endurance. Precisely because it reveals life as a game whose seriousness borders on the absurd, carnival becomes the site where reality is experienced with the greatest clarity. When every fall may be the last, and every gesture carries the possibility of failure, life reveals itself in its nakedness. Every movement acquires existential weight. Because death, injury, and failure hover constantly overhead, every breath becomes a celebration, every muscle behaving like the final witness to existence.
Yet carnival is never merely a place of escape. It is also society’s distorted mirror: born from its structures, nourished by its order, its shame, and its codes of propriety, only to return its own image stripped bare and fractured. Plivazky and Rubinstein swallow our world whole, only to regurgitate it in shrieking colours, exposed flesh, and gestures without measure. Their works declare: We emerged from within you. We are the product of your mechanisms, your fears, your repressions. And now, they reclaim those very mechanisms until shame itself begins to glitter, and the viscera finally demand the right to speak.
בר פליבצקי, נסיכה יהודייה, פסטל על נייר משוח במדיום פסטל מתוח על קנבס, 63 על 89 ס״מ, 2025
אפרת רובינשטיין היא אמנית חזותית הפועלת בתל אביב, אשר עבודתה מתפתחת במפגש שבין ציור, מדיה מעורבת, תרבות חזותית ותיאטרון של הגוף. שפתה הציורית נעה על הציר שבין הפיגורטיבי לפנטסטי, בין אינטימיות לחשיפת־יתר, ובין פגיעות פסיכולוגית למופע קרנבלי. באמצעות ציור היא בונה יקומים חזותיים רוויים בעודפות, זוהר, חרדה, תשוקה והומור אפל, שבהם הגוף חדל להיות ישות יציבה והופך לזירה מתמדת של תחפושת, פרפורמנס והתהוות.
עולמה של רובינשטיין מתקיים במרחב לימינלי שבין הקרקס, מועדון הלילה, חדר ההלבשה והאגדה. זהו מרחב שבו הבימתי והאינטימי חדלים להיות קטגוריות נפרדות, והחוויה האישית נטענת באיכויות של מופע ציבורי. דימויי נשיות, פיתוי, משחק ועודפות מופיעים בעבודותיה לא כמוטיבים איקונוגרפיים בלבד, אלא כמנגנונים שבאמצעותם היא בוחנת את היחסים שבין תשוקה, הזרה, פגיעוּת וזהות. הגוף בציוריה מצוי תמיד במצב של השתנות; הוא עוטה מסכות, מחליף תפקידים, מתפרק ונבנה מחדש, כאילו עצם ההתחפשות היא תנאי לקיומו.
בר פליבצקי היא ציירת ורשמת שעבודתה נעה במרחב שבין הסטודיו לארכיון, בין המודל החי לבין ההיסטוריה של הדימוי. פרקטיקת העבודה שלה משלבת ציור פיגורטיבי, תולדות האמנות ותיאוריה קווירית, ומבקשת לבחון כיצד הגוף מתהווה דרך מבט, תשוקה וזיכרון תרבותי. עבורה, הרישום אינו אמצעי ייצוג בלבד אלא מנגנון של מחקר; פעולה שבאמצעותה היא אוספת, ממיינת ומרכיבה מחדש ידע הומו־צנטרי, בעוד הארוטיקה עצמה מתווכת דרך איכות הקו, משיכות הפסטל, החומר והמחווה הציורית.
פליבצקי מתארת את ציוריה מן החיים כ”תרגיל אקרובטי” וכ”משחק פגאני” – פעולה שבה הציור חדל להיות תיעוד והופך למפגש גופני. היא מציירת בעיקר בפסטל, פחם ועיפרון, ומתייחסת אל האנטומיה לא כאל מערכת של פרופורציות אלא כאל שפה של יחסים. מתוך הדיאלוג האילם שבין הציירת לבין היושב, בין המייצג לבין המיוצג, היא מפרקת ומרכיבה מחדש את המכונה המורפולוגית האנושית, עד שהבשר חדל להיות אובייקט של התבוננות והופך לאתר של השלכה, הזדהות ותשוקה. ציוריה מתפקדים כגלעדים של כמיהה אל הגוף הקווירי – גוף שאינו יציב, אלא משטח של השתקפויות, כמעין כדור מראות המפצל כל זהות לאינספור אפשרויות של קיום.
אנה שרון פועלת במפגש שבין אמנות, תיאוריה ביקורתית, פילוסופיה וכתיבה. היא בוגרת בהצטיינות של Goldsmiths, University of London, שם למדה אמנות והיסטוריה של האמנות, ובעלת תואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות מבצלאל. עבודתה משלבת מחקר ויצירה, ומתמקדת בשאלות של זהות, זיכרון, מיתולוגיה ויחסי הגומלין בין דימוי וטקסט. כאמנית הציגה את תערוכת היחיד Embryonic בגלריית ZEZEZE Architecture, וכתיבתה פורסמה בכתבי עת ובספרים לצד פרסומים במגזינים בינלאומיים ובהם Dazed ו-Metal Magazine. כיום היא מנהלת את גלריית Projects Parterre בתל אביב ומשמשת כעוזרת אוצרת במוזיאון פתח תקווה לאמנות, שם היא עוסקת בפיתוח תערוכות ובמחקר אוצרותי.
Efrat Rubinstein is a visual artist based in Tel Aviv whose practice has developed at the intersection of painting, mixed media, visual culture and the theatre of the body. Her painterly language moves between the figurative and the fantastical, between intimacy and overexposure, and between psychological vulnerability and carnivalesque spectacle. Through painting, she constructs visual universes saturated with excess, glamour, anxiety, desire and dark humour, in which the body ceases to be a stable entity and becomes a continually shifting arena of disguise, performance and becoming.
Rubinstein’s world occupies a liminal space between the circus, the nightclub, the dressing room and the fairy tale. It is a space in which the theatrical and the intimate cease to function as separate categories, and personal experience acquires the qualities of public spectacle. Images of femininity, seduction, play and excess appear in her work not merely as iconographic motifs, but as mechanisms through which she examines the relationships between desire, estrangement, vulnerability and identity. The body in her paintings is always in a state of transformation: it dons masks, exchanges roles, comes apart and is reassembled, as though disguise itself were a condition of its existence.
Bar Plivazky is a painter and draughtswoman whose work moves between the studio and the archive, between the living model and the history of the image. Her practice combines figurative painting, art history and queer theory, examining the ways in which the body is formed through the gaze, desire and cultural memory. For her, drawing is not merely a means of representation but a mode of research: an activity through which she gathers, classifies and reconstructs homocentric knowledge, while eroticism itself is mediated through the quality of the line, the strokes of pastel, the material and the painterly gesture.
Plivazky describes her paintings from life as an ‘acrobatic exercise’ and a ‘pagan game’—an act in which painting ceases to function as documentation and becomes a bodily encounter. She works primarily in pastel, charcoal and pencil, approaching anatomy not as a system of proportions but as a language of relations. Through the silent dialogue between painter and sitter, between the representing subject and the represented body, she dismantles and reconstructs the human morphological machine, until flesh ceases to be an object of observation and becomes a site of projection, identification and desire. Her paintings function as memorials to a longing for the queer body—a body that is never stable, but rather a surface of reflections, like a mirrored sphere that fractures every identity into innumerable possibilities of existence.
Anna Sharon works at the intersection of art, critical theory, philosophy and writing. She graduated with distinction from Goldsmiths, University of London, where she studied Art and History of Art, and holds an MA in Policy and Theory of the Arts from Bezalel Academy of Arts and Design. Her practice combines research and artistic production and focuses on questions of identity, mythology and the reciprocal relationship between image and text. As an artist, she presented the solo exhibition Embryonic at ZEZEZE Architecture Gallery, and her writing has appeared in journals and books, as well as in international magazines including Dazed and Metal Magazine. She currently manages Projects Parterre Gallery in Tel Aviv and works as an assistant curator at the Petah Tikva Museum of Art, where she is involved in exhibition development and curatorial research.