top of page

Amit Berlowitz

עמית ברלוביץ

07.01.2023 - 11.03.2023

השמש. הירח. אתה זוכר? הם בטח היו שם. כרגיל

The sun. The moon. Do you remember? They must have been there. As usual

2408-9.jpg

גודו​ , צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016

גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016

press to zoom
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016

press to zoom
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016

press to zoom
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016
גודו, צילום, הזרקת דיו, 58*38, 2016

press to zoom
1/4

press to zoom
Opening event, January 7th
Opening event, January 7th

press to zoom

press to zoom

press to zoom
1/6

פעם

רועי ברנד

רועי ברנד

פעם

אני מתחילה בלשאול – מהו אובייקט ההמתנה? אם אתעקש על תשובה רחבה אוכל לומר שאני תמיד ממתינה למושא אחד בלבד: להתממשות.  
- מעין גולדמן, אמנות ההמתנה

התערוכה של עמית ברלוביץ נסובה סביב המחזה המפורסם של סמואל בקט, מחכים לגודו. סדרת צילומים בפורמט זהה בצבע ובשחור-לבן מציגה חמישה ילדים המעלים רגעים מהמחזה האניגמטי אודות שני נוודים עניים ותלושים המחכים לדמות לא ברורה בשם ״גודו״. התפאורה מינימליסטית, משטחי עץ פשוטים מסמנים את הבמה ופתח מעוגל מציין את השמש והירח. התחושה לא רחוקה מהקריאה במחזה, אנחנו חולפים על פני זמן שקפא, או אולי נכון יותר, זמן ששום דבר כבר לא מתרחש בו, זמן של המתנה. הצילומים אישיים מאוד, הילדים הם ילדי האמנית וחברים, אבל הם גם אוניברסליים או על-זמניים. אלה ילדים בכלל, ילדים ללא הורים שנותרו לחכות למשהו לא נודע. המעבר מהטקסט לאירוע חזותי כמו גם החלפת הדמויות הבוגרות בילדים מעצימה את תחושת הבדידות הקיומית בעוד היא מוסיפה לה ממד של משחק או הרפתקה. 

אני חייב להודות שאני לא הצלחתי אף פעם לסיים את הקריאה במחכים לגודו, קראתי אותו בחלקים ברגעים שונים כך שהוא מופיע בדמיוני כמו תמונות סטילס. אי אפשרות הקריאה בו בישיבה אחת לא עושה אותו פחות חשוב, אלא הכרחי. אולי דפדפתי במהירות לסוף כדי לגלות ששום דבר לא קורה בו מלבד המתנה למשהו שיקרה שלא קרה. ככה זה בחיים—אנחנו ממתנים למשהו שיבוא. והאבסורד הוא שאנחנו מחכים למשהו שאנחנו כבר לא ממש מאמינים בו, ממתינים ללא תקווה אמתית, מעבירים את הזמן במשחקים חסרי תוכן, בדרמות קטנות, תככים מטופשים, ולעיתים רגעי חסד או אושר שחולפים מהר מאוד, עד שנגמר. 

במאמר ״אמנות ההמתנה״ שמלווה את סדרת העבודות גודו ואת התערוכה מעין גולדמן כותבת כך: ״אני מחכה שהעניין יקרה. שמישהי תבוא, תתקשר או תכתוב. שהרעיון יתבהר ויובן ויהפוך למילים. אני מחכה להשתנות. אני מחכה להפוך למי שקיוויתי להיות. אני מחכה, למעשה, שחיי יתחילו – שמשהו, כל דבר, יתחיל. או שיפסיק. שאי הנחת תחלוף, שכאב הראש יחדל – ואז חיי יתחילו. וכל מה שחבוי בחיי יתממש סוף סוף. וגם אני.״  מעניין כפל המשמעות של ״המתנה״ (במובן של  ‘waiting’ או ‘gift’)—גם לחכות וגם לתת או לקבל משהו ללא תמורה. המתנה היא מצב של ציפייה או דריכות, אבל אם מקבלים אותה, את ההמתנה, היא יכולה להיעשות למתנה—כמו למשל בתקופת המגיפה, כאשר הזמן עצר מלכת והחיים התפתחו פנימה לעומק במקום החוצה וקדימה. 

גם המתנה (gift) מתממשת תוך המתנה (waiting). כי הרי המתנה חייבת לעבור מיד ליד והיא מייצרת קשר בין אישי שמתמשך בזמן ושלמעשה לא יכול להסתיים. מתנה היא היכולת לתת בלי להרגיש שמשהו נחסר, או לקבל משהו בלי להרגיש חובה להחזיר. מערכת היחסים של המתנה מאפשרת לחיות בחסד, לקיים קשר אינטימי של לתת ולקבל ללא כלכלה של חוב או אשמה, כוח או שליטה. המתנה מייצרת מרחב משותף של פעולה שלא יכול להיסגר. בגלל זה יש רבים שמרגישים שלא בנוח לקבל מתנה. הקבלה מייצרת סוג של קשר או מחויבות לא ברורים, פתוחים, אולי אינסופיים. איך אפשר להחזיר את המתנה שקיבלתי מהורי, ממורי, מחברים קרובים מבנות זוגי? איך אפשר להחזיר את המתנה שקיבלתי מהאמנות? התשובה היחידה היא להעביר אותה הלאה, לתת מתנה, את המתנה של הנתינה עצמה, מתנת המתנה—ללמוד לתת ולקבל ללא תמורה. 

וההמתנה? גם היא כואבת ומענגת, פתוחה ואינסופית. המתנה אמתית לא יכולה להסתיים. המתנה היא כל החיים. העונג לכן אינסופי, כמו ילד שמצפה למשהו שיגיע, כל דבר, הציפייה היא העיקר המענג. וכשהוא מגיע הרי זאת אכזבה כי הציפייה הייתה אינסופית והדבר עצמו, גם אם הוא נהדר, תמיד מוגבל. אבל גם הסבל, כמו העונג בהמתנה, הוא אינסופי. ולכן גולדמן מוסיפה בסוגריים ״(לפעמים אני מחכה לכפילתה הנגטיבית של ההתממשות. להתאיינות. שהכאב יפסיק. שכל השאר יפסיק).״ ההמתנה כצורה של היות בזמן, מבודדות אותו לרגעים של נצח אינסופי. כל רגע נמתח ונפתח, כל רגע חיים שלמים. כך הצילומים של עמית ברלוביץ, כך הרגעים במחזה, חזיון של נצח נוראי ונפלא, שקט מאוד, מופתי ובלתי אפשרי. כך האמנות היא מתנה—היא מתקיימת בנתינה ובקבלה מעבר לבעלות כלשהי, היא ציפייה ללא פתרון, היא שוזרת קהילה שמתמשכת בזמן קדימה ואחורה, קהילה של ילדים ללא הורים שפשוט מחכים ובינתיים מדמיינים ומשחקים. ההמתנה היא מתנה והמתנה (gift) היא היכולת להמתין לא למשהו או למישהו מסוים אלא בכלל ותוך כדי כך חיים. 

עבור התערוכה הנוכחית ברלוביץ הוסיפה לסדרה גודו שתי עבודות וידאו. האחת, מארי, היא פורטרט ביוגרפי של אישה בסוף חייה. מארי עוסקת במלאכת הטוויה בעוד היא מגוללת את סיפור חייה. היא מדברת ספרדית וצרפתית במבטא באסקי, היא נולדה, גדלה, התחתנה, הולידה ילדים, וחזרה לבסוף לאחר נדודים ובתום המלחמות, לכפר הולדתה. במובן מסויים, פוליטי-היסטורי, אנחנו עוברים שתי מלחמות עולם ואת הדיקטטורה של פרנקו בספרד. במובן האישי גם, אבל משהו בחיי הנפש פנימה נשמר. ומהבחינה הזאת, מבחינת שורש הנפש, לא קורה דבר. פעם אחת נוספת. 

בעבודה השנייה סרי נוסייבה, פילוסוף פלסטיני בן העיר ירושלים, ונשיא אוניברסיטת אל-קודס במזרח העיר, מספר גם הוא את סיפור חייו. הוא נולד למשפחה אריסטוקרטית שמוצאה מהלוחמת נוסייבה שעמדה לצד הנביא מוחמד והגיעה לירושלים לפני 1300 שנה. המשפחה מחזיקה את המפתח לכנסיית הקבר, אביו עסק בפוליטיקה והיה השגריר הירדני בבריטניה, והוא עצמו, למרות שאיפותיו הפילוסופיות, היה לנציג הרשות הפלסטינית בירושלים. הסיפור שלו מוכר לנו מהצד האחר. הוא מחכה, כמו רבים מאיתנו לרגע שבו רעיון השלום יבשיל ויתממש, וחייו רוויי אכזבות. כמונו הישראלים, גם הם, הפלסטינים, לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. גם הוא מחכה. העבודה מפורקת לדימוי סטיל-חי של כיפת הסלע ולקולו של נוסייבה שנשמע באוזניות. הוא נע בין פתרון מדינת כל אזרחיה לפתרון שתי המדינות. שוב לא קורה דבר, פעם אחת נוספת. ובינתיים אנחנו, צופים בסדרת הצילומים, מחכים לגודו.
 

 

Screenshot 2022-12-29 at 06.24.03.png

פרט מתוך מארי, סרט 8מ״מ, 11:41 דקות, 2022

ff522e07-efa6-4887-9e2c-2a46d53783ae.jpg

פרט מתוך סארי, אינסטליישן סאונד ודימוי 8מ״מ, 16:36 דקות, 2022
 

bottom of page