פראידוליה

מאת רועי ברנד

 

 

אתם יודעים שאנחנו יכולים לראות פנים בגזע עץ? אתם יודעים שבלילות חשוכים אנחנו יכולים לראות צורות של חיות בכוכבים? האם הדברים האלה קיימים? וכאשר אנחנו הוזים או חולמים בהקיץ שוב פנים, שוב חיות, שוב הופעה של המתים. בימים עברו, כאשר התודעה נעה בחופשיות על ספקטרום שבין ערות לבין חלום והזיה, מרחב ההופעה הכיל גם יצירי דמיון שעל חשיבותם לא היה עוררין. אבל גם היום, תמיד יש משהו שנראה אבל אינו נתפס בבירור—ההתהוות, רגע ההתעוררות או החידלון, החיים עצמם. היוונים נתנו לזה שם ״צורה מעבר״ או ״לצד הצורה״—פראידוליה.

 

פראידוליה—הנטייה האנושית לראות צורה או לקרוא משמעות בתופעות מעורפלות. המונח מגיע מהיוונית, ״פרה״ (pará) היא מעבר או לצד, ו״אידולון״ (eídōlon) היא צורה או דימוי. בדומה לפראנויה (לראות כוונה בכל) הפראדוליה היא מצב של לראות צורה בכל והיא חלק מהיכולות המופלאות שלנו בני האדם לראות דברים בדברים. הקיר הזה של המערה עם הכתם הזה שעליו והצורה המיוחדת של הקימור שלו יחד מייצרים דימוי חי. אני רואה אותו, ואם רק אסמן אותו לך, אולי בעזרת קן קטן או נקודה הנה הוא כאן גם בשבילך וגם לאלו שיבואו אחרינו. התנועה של היצירה ממשיכה מהעולם ואיך שהוא מופיע לנו בעיני התודעה, לגוף, ליד או לשפה. כך הדברים אינם סתם חומר—אבן, אור, אדמה או אלא הם תנועה ודיאלוג ביננו לבין העולם. כך הציור הזה איננו רק קווים ומשטחי צבע אלא יופי פורה במשמעות שקשה לתפוס אותה מחוץ לחוויה עצמה. כך הסימנים האלו שכאן על הדף הם נשאים של מחשבות ורגשות שעוברות מאחד לשני, באופן אינטימי כל כך. 

 

בעבר, הפראידוליה נתפסה כסימפטום של פסיכוזה אך כיום מקובל לראותה כתופעה נורמלית וכלל אנושית. היא בולטת במיוחד במחשבה של ילדים או בתפיסת העולם של שבטים פרימיטיביים אשר מייחסים רצון ותודעה לכל. אלים, בני אנוש, חיות, המתים, צמחים, מזג האוויר ולעתים קרובות גם אובייקטים וחפצים—לכולם תאבון או רצון, נקודת מבט ויכולות קוגניטיביות—לכולם יש נשמה. אבל התופעה שאנחנו שמים כאן במרכז איננה נוגעת לתפיסת עולם ילדותית או אנימיסטית. הפראידוליה היא תנועה בסיסית של הדמיון האנושי. עוד לפני שאנחנו יודעים משהו אנחנו מתחילים לראות דברים. הנקודות מתחברות לדימוי, המצבים נראים כתבניות ואנחנו יכולים לפרק ולהרכיב אותן עד שיש לנו תיאוריה—(מיוונית -‘theorien’ - להסתכל על, ובהרחבה, צורת הסתכלות או תמונת עולם). העולם מביא את עצמו לידי נראות ונעשה מובן. זאת אחת מהתכונות של העולם שהוא יכול להראות ולהיות מובן. כך שהדימוי החזותי הוא כעין המשך של ההיפתחות וההתפתחות של העולם לחוויה האנושית. כמה יפה שהעולם נותן את עצמו לנו. ואולי זוהי בדיוק החוויה הבסיסית, הילידית או הקלאסית של היפה- החוויה של היות בבית בעולם. 

 

כל מי שנותן את ידו ברישום יודע שככל שמתקרבים לדברים קווי המתאר שלהם מתפרק והם נעשים נזילים יותר. אין באמת קו גבול ברור בין דבר לדבר, יש הילה, יש אור וצל, ותנועה של מטמורפוזה ומטבוליזם בכל. זאת חוויה ניסית שכזאת שבה הדברים מתפרקים מעצמם (מעצם היותם נבדלים) ונעשים שותפים בעולם. את התנועה הזאת העבודות בתערוכה רושמות—את המעבריות של העולם, את ההופעה שלו כצורה ומשמעות וההתפרקות חזרה לחומר, משטח וצבע. במילים אחרות, העבודות מעלות דימוי ובאותה עת מפרקות אותו. הן חושפות את התהליך שמחייב את הדמיון שלנו לעבוד, כדי לחבר יחד. אבל במהרה, אם נעזוב, הדימוי מתפרק. ואז הציור והרישום יעשו שוב לכתמי צבע, הפיסול יחשוף את עורו החומרי הגס ונטול המשמעות, והבדים יראו כמו סדינים ומעטפות ריקות ולא כמו רוחות רפאים. פראידוליה—התהוות הצורה היא תנועה שהולכת לשני כיוונים. במרחב הזה שבין ה-visible  (הנראות של העולם) ל-visual  (הדימוי) יש כר פורה של התרחשות שנעלמת מעיננו. אנחנו לרוב לא רואים איך העולם נעשה לנראה ואיך אנחנו רואים אותו כמו דברים, צורות ומצבים. זה טבעי לנו אבל זה לא טבעי. זה משהו שמייחד את התודעה האנושית ואנחנו יכולים לעקוב אחריו מציורי המערות הפרהיסטוריות (סביב הים התיכון) דרך משל המערה המפורסם של אפלטון.

 

במערות יש תיעוד להיסטוריה האנושית הארוכה ביותר—עדויות לחיים, לחיי הרוח, לדמיון וליצירה אנושית שמתוארכים אחורנית ליותר מ-30,000 שנה לפני הספירה. מה שהם ראו ומה שהן הרגישו וחשבו כל כך רחוק מאתנו, אבל האמנות שנשתמרה במחשכים והתגלתה רק במאה הקודמת מדברת אלינו באופן מידי. אני מבין אותם ומרגיש אותם. אין לי מושג אם הם דיברו ובמה האמינו אבל אני יודע שאני דומה להם, שאנחנו שבט אחד. גם הם ראו צורות בדברים, ראו חיות או מצבים משורטטים כביכול בפוטנציה על קירות המערה כאשר אורות של אש מבזיקים ומניעים את הדימויים. וכל מה שנדרש הוא שהם יגעו בדימוי וייצבו אותו בעזרת קו, או חריטה, סימן או צבע. וכך דורות של בני אנוש הבינו שהם רואים את אותם הדברים. שהחלום או החיזיון שלהם משותף. שהם חיים בעולם שהוא ממשי, כלומר עשוי חומר ואנרגיה, כמו שהם חיים בעולם ווירטואלי של צורות-דמיון ומשמעות. והם יכלו לנוע בין העולמות, בין העולם החומרי לבין הרוחני ולהרגיש שהם גם וגם, גם גוף וגם נפש למרות שתהום מפרידה בין השניים. זאת היכולת האנושית להיות יצור של שני העולמות. זה המאפיין של הקיום האנושי שהוא גם ממשי וגם ווירטואלי. ואת היכולת הזאת הכלכלה העכשווית של הדימויים העצימה, ניצלה והקצינה עד שהיא אבדה לנו. כיום מי שמדמיין עבורנו היא הטכנולוגיה, היא רואה צורות בדברים, רגשות בפנים, פוטנציאל כלכלי בהתנהגות מקלדת ועכבר או במחוות ותנועות ברשתות החברתיות.  

 

אבל באמנות ואולי גם בפילוסופיה יש עדיין רגישות, פתיחות וקשב לתנועה המשתנה של החיים. אמנים ואמניות משמרים עוד את אותו מבט ילדותי, ראשוני בדברים ואיך שהם מתהווים. בעיקר, יש תשומת לב למצבי ביניים שאינם עוד ואינם עדיין. יש קיום אמיתי לאפשרויות שעוד לא התממשו וחיים גם באלו שכבר נמוגו. העולם פעם הכיל הרבה יצורים צליים (shadow) שכאלה: רוחות רפאים, הופעות של המתים, פנטומים, חלומות, הזיות והזיות בהקיץ. אנחנו מקובעים על או/או; או ער או ישן, קיים או לא. אבל איזו שטות זו? היוונים קראו לכל יצורי הצל אידולה (eidola) מושג שהכיל תנועה ושינוי בעולם שכולו התהוות. פראידוליה היא מילולית עולם שכולו אידולה - אידולה בכל. בניגוד למושג איקון (eikon) ששייך לעולם בינארי של מקור וחיקוי. האיקון (likeness ) הוא הדימוי הוויזואלי שמזכיר את המקור בכך שהוא דומה לו. על כן האיקון במהרה נעשה לזיוף. אבל בעולם העתיק לא היה מושג אחד לדימוי וויזואלי מימטי אלא ריבוי של כאלה—eidolon—ספקטרום של קיום וויזואלי. העיקר פה לא היו דימויים שנראים כמו משהו אחר, חיקויים במובן האפלטוני, אלא משהו שנראה אבל אינו נתפס כמו החיים עצמם, כמו התודעה, לא הדברים אלא האופן שבו הם מופיעים.  

 

שם בתוך התווך הזה נכנסת האמנות. היא מאפשר את הכמיהה האנושית למעבריות, למשחקיות, לספקטרום של מצבי תודעה, ולהתהוות אבל היא גם יכולה להכניס אותה לסד. בגבולות האלה של הפריים, פה בציור הנוכחי הזה מולך אפשר יכול לראות רוח רפאים. פה ישנה נשמה כלואה בחומר. פה, בפסל הזה, יש חיים מקובעים. הנה הבט בהם, תוכל לחזור ולראות את זה שוב, ולהראות גם לאחרים, זה שלך, אתה שולט בזה. והנה התופעה שהייתה תופעה חיה, שכל מהותה שהיא בהתהוות, שהיא נשמה בגוף, שהיא עקרון החיים שאין לו צורה או מיקום, הנה הדבר הזה נתפס, התקבע והגיע לקיצו. האמנות תמיד קרובה, קרובה מדי לסופה.