אילמות

מאת רועי ברנד

 

מאמר קצר על הקשר בין אילמות לבין אלימות ועל אפשרות אחרת של שינוי: מתוך התבוננות 

 

ההרצאה תעסוק בקשר שבין אילמות לבין אלימות. בחלק הראשון אציע אבחנה של המצב הנוכחי של חסך אמפתי, אילמות ואלימות ובחלק השני אנסה להציג פתרונות בעזרת כמה מודלים של אמפתיה—מודל קוגניטיבי של הזדהות פרספקטיבות ומודל אפקטיבי של שותפות במצב חוויתי. כנגד שני אלו אציע מודל של אמפתיה פנומנולוגית או אמנותית בעזרת הפילוסוף מקס שלר והסופר מרסל פרוסט. מודל זה מבוסס לא על השלכה של מצב מנטלי עצמי על גוף זר אלא על צורה ייחודית של התבוננות אסתטית.  

Taoism suggests that non-action (wu wei) is the only reasonable way of relating to evolution. Not a different action, but non-action.

 

חלק ראשון: 

אי אפשר להילחם בכאוס. הכאוס ניזון מתוך המלחמה כנגדו. במקום המאבק, אפשר להתבונן ולשאול את מי או את מה הכאוס משרת? מי מרוויח מהערפול והסחת הדעת שהוא מייצר? להתבונן בלי לפעול, כך העולם ישתנה מבפנים. המהפכה היחידה האפשרית היא מהפכה פנימית מאי-סדר לצורה, מעיוורון להבנה, מאלימות ליופי, מכאוס לקוסמוס—אל יקום מאוזן של יחסים הדדיים ושל תבונה.

 

בני העשרים היפים והנוגים. אני מרגיש את העצבות שלהם כאשר הם מרותקים למסכים. אני מרגיש את הכמיהה שלהם למשהו שונה ואת חוסר היכולת לדמיין משהו אחר. אין דרך החוצה. הכול חסום והעולם נראה כאוטי וחסר פשר ובאותו הזמן מקובע ובלתי ניתן לשינוי. אם אתם חיים בעולם של העשרים שנה האחרונות אתם חיים בתוך מחילת הארנבת (rabbit hole) של עצמכם, בתוך חלל הדהוד שחוזר על מה שכבר אמרתם, או אמרו החברים שלכם. זה כמו הקללה של אקו ונרקיסוס: האחת יכולה רק לחזור על מה שכבר נאמר והאחר כלוא בדימוי של עצמו עד מותו. החיים עכשיו הם כמו בינג׳ של סרטוני סלפי מהדהדים. בהדרגה המוכר הופך לאלבייתי, היומיומי נעשה מוזר וסוריאליסטי. הכול מוכר עד כדי הזרה. אני מת-מהלך-חי; רובוט דיגיטלי הפועל בשדה ההרס של המאה העשרים ואחת. אני חושש שחלק מבני הדור הזה ימירו את הניכור והעצבות בכעס והכעס הזה ימצא ביטוי בשנאה. לא שנאה יצירתית של תשוקה פואטית-ארוטית, אלא שנאה של דיכוי התשוקה ושל זעם אימפוטנטי. אילמות מתרגמת לאלימות. 

 

ברגע הנוכחי, ברבע הראשון של המאה העשרים ואחת, אנחנו נמצאים בנקודת קיצון של חלוקת ידע לא שוויונית. יש מעט מאוד דברים שאני יודע והרבה מאוד מידע שם בחוץ. לכן לרוב, מעצלנות או מפחד, אני נסמך על תיווכם של מומחים: פרשנים, כהני-דת, מוסדות ומנהיגים פוליטיים או, : תאגידים אנונימיים. פה בדיוק דרושה מהפכה, והיא איננה רק מהפכה בעולם החיצוני אלא מאבק פנימי של כל אחד ואחת לקחת בעלות חזרה על התבונה--על היכולת שלי ושלך להרגיש, להבין, לשפוט ולנווט בתוך ההיצף הבלתי נתפס של האינפורמציה. 

 

רגעים מהפכניים בהיסטוריה שונים זה מזה. המהפכה לא חוזרת על עצמה פעמיים. אבל יש תמה אחת שחוזרת והיא קשורה למתאם (קורלציה) בין הידע לאינפורמציה. האינפורמציה מורכבת מפיסות מידע חיצוני שמכתיבות את הפעולה של המערכת ועל כן אוצרות כח רב. הידע הוא המבע הפנימי של התבונה והאופן שבו אנחנו מבינים את המערכת ואת הכוח שבה. השאלה הרלוונטית לכל מהפכה היא שאלת ההלימה או אי-ההלימה בין כמות המידע הקיימת בזמן מסוים לבין האפשרות של אינדיבידואלים להבין ולהשתמש בה. ברגעי המהפכה, הידע של אותו הזמן פורץ את מחסומי הכוח שמגבילים אותו לשכבה מצומצמת מאוד של אוכלוסייה והוא נעשה נגיש ופתוח לכל. 

 

מהפכת הדפוס במאה החמש-עשרה, המהפכה התעשייתית במאה השמונה-עשרה, מהפכת התקשורת במאה התשעה-עשרה והמהפכה הדיגיטלית במאה העשרים—בכולן גוף ידע עצום נעשה נגיש להמונים במהירות עצומה. הסכר נבקע והמידע של אותו פרץ והצטבר למרחב משותף חדש. המצאת הדפוס הביאה את הידע האצור בספרים להמונים, התעשייה והמכניזציה אפשרה מוביליות ומעבר לערים, והמהפכה הדיגיטלית הביאה את העולם כולו לקצות האצבעות. אבל עם כל צעד חדש נוצרו גם צורות חדשות של אי-שוויון ואי צדק. 

 

עכשיו למשל, אני יודע שיש לגופי השלטון, המדינה והתאגידים כמות ידע עצומה עלי, שאותה בהסכמה חוקית אבל ללא רצון. הפרטים והמכלול כמו גם ההשלכות של האינפורמציה הזאת הם לא בשליטתי ולרוב הם לא נגישות לי. כדי לאזן את חוסר השוויון הזה אני יכול, למשל, להתנתק מהרשתות ״החינמיות״ שאוגרות מידע ולהחזיר לעצמי שליטה על הפעולות שלי במרחב המשותף. אני יכול גם לנסות להבין יותר ויותר את האופן שבו העולם של נתוני עתק (big data) עובד ולנתב בו את דרכי באופן מושכל וביקורתי. אין ספק, בעשורים האחרונים הטכנולוגיה התפתחה בקצב מהיר לאין שיעור מקצב התפתחות התודעה. בודדים יודעים איך האלגוריתם של גוגל או של פייסבוק עובד. והוא עובד בגלל שההמונים לא מודעים לו. למעשה, הטכנולוגיה היום שולטת בחברה וכדי לחולל שינוי צריך להחזיר את השליטה למשתתפים במדיה.  

 

הסיפור של שני העשורים האחרונים הוא סיפור של מעקב קבוע של ממשלות ושל מגה-תאגידים שגורפים הון וכוח חסר תקדים באמצעות חיזוי ומניפולציה של התנהגות, כולל ההתנהגות שלנו כבוחרים. לכן, המרחב הטכנולוגי חייב לעבור דמוקרטיזציה והדמוקרטיה עצמה צרכה להתפתח כדי להתמודד עם האתגרים החדשים. בתהליך הארוך של הדמוקרטיזציה שחררנו תחילה  את המרחבים הפיזיים--את המרחב הכפרי, את העיר ואת הרחוב. לאחר מכן, שחררנו (אבותינו ואימהותינו) את המוסדות, העיסוקים ואת המחשבה והביטוי. לקחנו חזקה על הארמונות והפכנו אותם למוזיאונים, הפכנו את המנזרים לספריות ולאוניברסיטאות. השלב הבא הוא שחרור המרחב הווירטואלי. זה תהליך ארוך (מהפכות מתחוללות במשך עשרות ומאות שנים), אבל הוא יכול להתחיל עכשיו עם שינוי של גישה ושל מודעות—המרחב הווירטואלי הוא שלנו. אנחנו צריכים לקחת חזקה על המידע כי המידע חיוני לחיים הדמוקרטיים: מידע עקבי, באיכות גבוהה ממקורות מהימנים. המידע הוא של כולנו, כמו האוויר, כמו הים, כמו השמיים. המידע הוא המרחב הטבעי של החיים האנושיים.

 

חלק שני: אילמות ואמנות הקריאה

אילמות היא מאפיין של התקופה העכשווית. אף אחד לא מעז לדבר, לא בכיתה, ולא בארוחה המשפחתית, לא על הדף ולא בעל פה. ההשתקה חודרת פנימה וחונקת את המחשבה, את התשוקה ואת חדוות היצירה. אילמות ואלימות פנימה והחוצה. שימו לב כמה מעטים האנשים שיודעים עוד לשוחח—לגלגל סיפור, להקשיב, לצחוק, להמשיך את קו המחשבה של בני השיח, להעמיק בהם או לשזור אותם למארג פתוח ועשיר בתובנות. שיחה אמיתת מחייבת גם הקשבה--לא מישהו שאומר לך מי את ומה עליך לעשות, אלא הקשבה שמאפשרת לממש את מה שאי אפשר לממש לבד. וכל זאת בפשטות, על ידי תשומת לב דיאלוגית. 

 

אני רוצה להציע תרופה קצת מוזרה לאילמות--את האמנות ובמיוחד את אמנות הקריאה. זה אולי מפתיע כי הקריאה היא אמנות  אינטימית שלרוב נחווית לבד בחדר עם ספר. אבל בכל זאת, אמנות הקריאה היא מסע עמוק מעבר לעצמנו. כמו שמרסל פרוסט כותב בספר המסע הווירטואלי שלו ״בעקבות הזמן האבוד״:  

 

“The only true voyage, the only bath in the Fountain of Youth, would be not to visit strange lands but to possess other eyes, to see the universe through the eyes of another, of a hundred others, to see the hundred universes that each of them sees, that each of them is; and this we do [with great artists]; with artists like these we do really fly from star to star. ” Marcel Proust, The Prisoner [and] The Fugitive: In search of lost time, vol. 5 

 

Le seul véritable voyage, le seul bain de Jouvence, ce ne serait pas d'aller vers de nouveaux paysages, mais d'avoir d'autres yeux.

 

״המסע האמתי היחיד, מעיין הנעורים היחיד, איננו לחפש אופקים חדשים, אלא לפקוח עיניים אחרות״. (מרסל פרוסט, בעקבות הזמן האבוד, כרך 5, תרגום הלית ישורון). ״לראות את העולם דרך עיניים אחרות, של מאות אחרים, לראות את מאות העולמות שכל אחד מהם רואה ומהווה; ואת זה אנחנו עושים עם אמנים גדולים; עם אמנים כאלה אנחנו ממש עפים מכוכב לכוכב.״ (המשך תרגום שלי)

אמנות היא מסע בזמן ובמרחב, מחוץ לגוף ולתודעה אל עבר חוויות חיים אחרות, תקופות שונות, מחשבות ויצרים, תשוקות ופחדים לא שלי—של מאות אחרים. כשאני חוזה בשייקספיר אני מרגיש איך זה לחיות באנגליה האליזבטיאנית. כשאני מבקר באקרופוליס של אתונה, אני מבין את העולם היווני העתיק. ההבנה הזאת איננה תיאורטית אלא חוויה מלאה וחושנית, אני מבין אותו מבפנים, אני חיי אותו. וכך האמנות שלנו היום מתקשרת עם מה שיבוא. זה כמו לשלוח קפסולה של חוויה שניתן יהיה להצית אותה שוב בעתיד. האמנות היא תיבת נח שלנו שתנחת לאחר המבול על הר אררט ומה שנרצה לשמור מהווה שלנו יוכל לקום לתחייה. אמנות היא תקשורת, לא תקשורת זה פיסת מידע כזאת או אחרת, אלא שיתוף של התנסויות ושל צורות חיים.  

האמנות של פרוסט היא בעיקר אמנות הקריאה והכתיבה. וחלק מהאילמות של היום היא תוצאה של משבר הקריאה. כמה מאתנו עוד קוראים, כמה אנשים עוד מחזיקים ספרים באוטובוס או ברכבת, לצד המיטה. וגם כאשר אנחנו קוראים, וזאת אני יודע מניסיוני, תשומת הלב שלנו איננה דומה לזאת שלפני השתלטות המסכים על התודעה. העין נודדת במהרה, לא לעולמות אחרים אלא לאתר הסמוך שם היא שוב מאבדת את עצמה. 

 

פרוסט חשב כנראה על קורא אדוק כמוהו—קורא שיכול להחזיק פרטים רבים בזיכרון לאורך מאות דפים, קורא שיכול לצאת למסע מפותל וארוך של גילוי עולמות. בניגוד לקורא הזה, הקורא של היום סורק את הדף כדי להגיע לפאנץ׳. רפרוף אל עבר המידע (skim to inform) היא צורת הקריאה והמחשבה החדשה. אני רוצה מיד להבין, מיד לתייג, למצוא לזה מקום ולהמשיך הלאה. כי הרי אין זמן להכיל את השטף הבלתי פוסק של האינפורמציה. אני נאבק בכאוס, אני מציל מה שאפשר ונמשך הלאה בזרם. אולי יום אחד אוכל לחזור לזה כשיהיה לי קצת זמן, למרות שאני יודע שכמות המידע שיש לי על הטלפון הנייד תספיק לי לכמה חיים. הניסיון הנואש הזה ״להציל״ את המידע מזכיר לי את הסיפור היפה של וולטר בנימין על מלאך ההיסטוריה מתוך הטקסט האחרון שכתב—״על מושג ההיסטוריה״. בנימין מתאר איור של פול קלה ובו מלאך שברירי. פניו מופנות אל העבר שם גלי חורבות נערמים. הוא רוצה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים ״אבל סערה הנושבת מגן-העדן הסתבכה בכנפיו והיא עזה כל כך…״. היא הודפת אותו אחורנית אל העתיד. ״מה שאנו מכנים קידמה״, כותב בנימין, ״הוא הסערה הזאת״. (ולטר בנימין, ״על מושג ההיסטוריה״, מתוך ולטר בנימין: מבחר כתבים ב׳, 313, תרגום דוד זינגר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996). כמו מלאך ההיסטוריה, הסתבכנו בסערה הזאת. אנחנו נעים קדימה במהירות רבה יותר משאנחנו יכולים לספוג, לחוות או להבין. 

 

[הצעה לדימוי-מלאך ההיסטוריה Angelus Novus של פול קלי]

 

מה שהולך לאיבוד ברדיפה אחר השורה התחתונה הוא תהליך יצירת הקשרים עמוקים. התהליך הזה כולל חיבור של ידע קודם וידע חדש, יצירת אנלוגיות בין רעיונות והתנסויות, הסקת מסקנות, בחינה של היתכנות ושל אמת, ומעבר אל צורות התבוננות, ידע וחוויה אחרות. בסופה שמתחוללת עלינו אין יותר מקום למשחק או לדמיון. יש צניחה ברמת האמפתיה ובאיכות התודעה. 

 

כאן הקריאה עובדת כחוויה מתקנת שמשקיטה את סערת המידע. דווקא חווית הקריאה, חוויה כל כך אינטימית שנעשית לרוב בבידוד מוחלט, היא שקט או שתיקה מרפאת שמובילה החוצה מעצמי לאמפתיה עמוקה ולשיחה. שתיקה אם כך, כן, בניגוד לאילמות. שתיקה של מחשבה ושל אהבה במקום החרדה המחרישה.  

 

חלק שלישי: סוף
אנחנו על הקצה—על המפתן—על חוד של מעבר. משהו נסגר מאחור בעוד משהו עדיין לא נפתח. אנחנו צועדים לעבר סוף העולם, לפחות כמו שאנחנו מדמיינים אותו. 

 

איך אפשר להבין את תחושת הסוף הזאת ללא התחלה חדשה? מה שנעלם הוא העתיד או האמונה בעתיד שהייתה כל כך מהותית למודרניות במאה העשרים. האם אנחנו עוד מאמינים בעתיד? האם אנחנו מאמינים בעתיד שמודרניות ניבאה? האם אנחנו מאמינים בקדמה? או שאנחנו פשוט מצפים לשבר רדיקלי ולשינוי משיחי לא מוסבר? במאה התשע-עשרה ניטשה דיבר על מות האלוהים. ״האם לא שמעתם,״ שואל המשוגע של ניטשה, ״על מות האלוהים? כאילו הדבר כבר התרחש אבל עוד לא חלחל מטה. אנחנו הרגנו אותו כשהפסקנו להאמין בו: "אני אומר לכם. אנחנו הרגנו אותו – אתם ואני! אנו כולנו רוצחיו. אבל איך עשינו זאת?… מה עוללנו כאשר התרנו את הארץ מכבליה לשמש? לאן תנוע עכשיו? לאן ננוע אנחנו?״ (המדע העליז, סעיף 125)

 

 למרות ששרידיו עוד אתנו והגווייה חנוטה, האמונה באל והמערכת האימתנית שאותה אמונה החזיקה הולכת ודועכת לאיטה. אבל מה בא להחליפה? על פי ניטשה, אנחנו לא יכולים לשרוד בלי אמונה, וכך המודרניות החליפה את האל באמונה מחולנת בקדמה. אבל מהי קדמה? בפשטות, זאת האמונה שבעתיד יהיה טוב יותר. איך יותר טוב? זה לא מוגדר וזה היופי של העניין כי כל אחד יכול ליצוק בקדמה את התכנים שלו או שלה ולהיות חסיד נלהב. לכל אחת האוטופיה שלה ובה הוא או היא או צאצאיהם זוכים לעדנה ואולי אפילו לחיי נצח. רבים היום מחכים שהטכנולוגיה תציל אותנו מהגיהינום שיצרנו ותוביל אותנו אל הארץ המובטחת של הבינה המלאכותית. האמונה--שמישהו או משהו אחר ינתב את חיינו--עדיין אתנו והיא עדיין מאוד חזקה. לאן ננוע אנו בלעדיה? 

והנה, האמונה הזאת נסדקת ואתה גם האופק של הקדמה כך שניתן לומר בפעם הראשונה שוב כמו אותו משוגע ״האם לא שמעתם שהעתיד מת״? כי הדבר כבר התרחש אף שעוד לא חלחל לתודעה. 

ואולי, כמו אצל ניטשה, מות העתיד איננו בהכרח רע? אולי האמונה בעתיד מנעה מאתנו לחיות את החיים כפי שראוי כאן ועכשיו? אולי העתיד הוא הסכנה הגדולה? וכשהאמונה בו תתפוגג נוכל לדאוג לעולם הזה ולא לזה שמעבר. בהווה שיבוא נעסוק בדברים למען עצמם. הכתיבה שלי פה תהיה רק בשבילכם, האמנות שלכם תהיה רק עבורנו, לא נצבור נכסים כאילו נועדנו לחיות לנצח ולא נשרוף את המועדון בדרך לניצחון. נצטרך ללמוד לחיות ,כמאמר המשורר, ״בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום״. איך יראה העולם ללא עתיד? לא כל כך שונה מהעולם כפי שהוא עכשיו רק בלי המעטה המטעה של ״עוד מעט יהיה יותר טוב״. סוף העולם לא יבוא מחר. הוא כבר פה.