תערוכת ״העולם האחד״ חושפת מערכת קשרים אסתטיים ותמטיים בין התרבות האפריקאית והאירופית והישראלית-פלסטינית. האוצרת סנדרה וייל, ילידת שבדיה ומבוססת בתל אביב חוקרת מזה שנים את האפשרות לפעול מעבר לגבולות וזהויות—להיות אזרחים ואזרחיות בעולם האחד, מושג שאותו טבע הפילוסוף הקריבי אדוארד גליסנט (Glissant) כדי לציין את הקשרים העמוקים שמחברים אותנו יחד כתרבות, בני ובנות אנוש. בתערוכה הנוכחית בחלל הפרויקטים פרטר היא מתמקדת ביחסים בין אמנות למלאכה (קראפט) שהציתו את המודרניזם האירופאי, הישראלי, האפריקאי והערבי. זוהי שיחה בין יוצרים מארבע יבשות ושלוש דתות שלא נחשפו האחת לשנייה ובכל זאת, השיחה משותפת, עולמית והיא מכילה הבדלים בלי נסיון נוקשה לאחד או לדחות. 

 

איראדה ג׳ומעה מציגה שתי עבודות טעונות עטופות בחומריות רכה וקליגרפיה יפהפייה. ״אשה״ (أنثى) היא עבודת רקמה על בד זהב. האותיות מורכבות מקוביות שנערמות כמו קוביות לגו או לבנים ויוצרות מבנה שנראה כמו מבצר עם צריח או מחנה. בעבודה אחרת, היא מותירה חלל ריק על הבד בצורת המילה ״אסור״ בערבית (ممنوع) מוקפת באיסורים הרבים שמוטלים על נשים בחברה מסורתית ודתית. 

 

לינה אוטום ג׳ק אגולום ומברהט גברמרים הן חברות בקולקטיב קוצ׳ינטה— מיזם תעסוקתי ופסיכו-סוציאלי מבוסס אמנויות, לנשים מבקשות מקלט מאפריקה. עבודתן משקפת את המקומות והמסורות מהן באו. עם הזמן, הזיכרונות מתהווים לצורות נוספות שמכילות גם את הדרך ואת המקום העכשווי. לתערוכה זו לינה אוטום ג׳ק אגולום  יצרה רקמה גדולה שמתארת את ביתה בטאור שבסודן הדרומית. מתווה הבתים, אזורי העבודה, החיות והמרחב הציבורי נראים פנטסטיים ונאיביים, כמו מפה מנטלית של מקום אמתי שכבר אינו קיים. בעובדה השנייה היא משתמשת בטכניקה דומה כדי להציג את אזורי העבודה המשותפים של הנשים בכפר, מבנים שמשפעים עוד על הקולקטיב בדרום תל אביב. עבודה שלישית עשויה לבד היא כעין מסכה של סבה שהיה ראש הכפר. גם כאן הטכניקה כביכול מידית או פשוטה אבל העוצמה הרגשית והרגישות הצורנית גבוהה. 

 

מברהט גברמרים עיצבה את הסדרה ״קנקנים, סירים וכדים״ במיוחד עבור התערוכה. הצורות הרכות האלה סרוגות במסרגת קרושה מתייחסות לכלים מסורתיים לשתיית בירה מקומית—סואה—שמקורה מתיגראי. לרוב מבושלת בבית, הסואה היא משקה חברתי שמשמש לאירועים ולאחר עבודה משותפת. בידי האמנית, הזכרון מתעצב מחומרי העבר בעוד הוא משנה את החדות של המשקה והקשיחות של מיכל הזכוכית לחומרים רכים שמשמרים את התכונות הטקסיות והשיתופיות.  

 

אוהד מרומי מציג ארבע עבודות שנעות באלגנטיות ועם הומר בין מלאכה (קראפט) לאמנות. זהו אוסף אינטימי, כמעט פרטי של עבודות שקרובות ללב האמן—מסוג הדברים שלוקחים למסע על מנת לשמר את זיכרון הבית. הם מזכרים את מקורות ההשראה, את אהבות העבר שננטשו בחלקן ואת התשוקות שעוד מעוררות את הדמיון. עבודות רקומות בעדינות או מורכבות מצורות ותבניות, והן מתייחסות לניסויים של וסילי קנדינסקי בשנות העשרים או לפאול קלה, שהיו קולגות בתנועת הבאוהאוס. אבל הן גם אפריקאיות או ילידיות עם רמיזות לצורות האמנות שהיו נפוצות בקיבוצים הראשונים ששילבו מלאכות עבודת יד ומודרניזם.