ויש דברים / שאני יכול לומר רק בחושך
רועי ברנד
ציבי גבע, מהאמנים הישראלים המובילים בארץ ובעולם, מציג מבחר עבודות שנעשו בשנתיים האחרונות לאחר מגפת הקורונה ובמהלך ההפיכה האנטי-דמוקרטית. אלו עבודות נוקבות של גופי אדם לרוב עירומים החושפים מיניות בוטה ובו בזמן שברירית, פגיעה ואנושית.
כותרת התערוכה היא ציטוט משיר של אושן וונג(1). האמן הציע את השורה הזאת במהלך שיחה על התערוכה. כמו רבים משיריו של וונג, היא מביעה או משחררת פתיחות לצד האחר של החוויה האנושית—זה שנותר מודחק לרוב בשל פגיעותו. אנחנו לא מדברים מספיק על פגיעות כמצב נורמלי. לרוב אנחנו רואים בה חולשה. אבל כאשר אנחנו מכירים בה, אפילו לרגע, הפגיעות הופכת לעוצמה. כולנו, בעלי סימני זהות שונים, בעלי יחוד אינסופי כמו שאנחנו, שותפים בפגיעותינו. המצב האנושי הבסיסי הזה, הכל כך נורמלי, נותר לרוב נסתר תחת ביטוי של כח. הוא נחשף ברגעי משבר או סף, בילדות, בחולי, בזקנה, במיניות, בריקבון, באינטימיות או בבדידות. האמנות, בתערוכה הזאת ואולי בכלל, חושפת את השבר והספק והיא עושה זאת בכך שהיא בוטה ועדינה, באותה עת, גסה וחשופה.
הדמויות בציורים אינן מתחקות אחר מודל או תמונה נתונה. הן נבראות בג'סטות מהירות, אשר חושבות את הפיגורה ומנסחות אותה תוך כדי תנועה, "המחשבה חייבת לחדור לגוף, להתחבר עמו״ – כותב ג׳יל דלז – ״כדי להגיע למשהו שאינו ניתן לחשיבה, כלומר לחיים עצמם... לא שהגוף חושב, אלה שבדרכו העקשנית הוא כופה עלינו לחשוב, דבר הנסתר מן המחשבה עצמה, כלומר החיים".(2)
התערוכה, ״ויש דברים/ שאני יכול לומר רק בחושך״ חצויה לשני פרקים בני חמישה שבועות. בכל פרק נציג מבחר עבודות מתוך הקבוצה. רובן נעשו על מצע מיוחד של גומי שחור המשמש לרוב כחומר בידוד. גבע מצייר בשכבות ולציור שלו יש תכונה אקספרסיבית וחומרית כמו רקמה חיה ובשרנית. השילוב של המגע האינטנסיבי של פעולת הציור, מצע הגומי הגמיש והדימויים של גופים פגיעים וחשופים מייצר תמונת מראה- פורטרט עצמי של תקופה ומקום. עבודות הגומי המאורכות דומות בפורמט ולרוב גם בטכניקה, אבל לכל אחת ואחת מהן איכות סגולית שונה ולכן שני פרקי התערוכה הם כמו שני צידי אלבום או פרקים בספר, שלהם עולם משותף אבל דינמיקה שונה. הרעיון של תערוכה כספר או כאלבום יאפשר לנו להעמיק בהיבטים שונים, פילוסופים, נפשיים, אמנותיים, וחברתיים יחד עם הוגים, אנליטיקאים וכותבים כמו פרופ׳ חגי כנען, דר׳ מירב רוט, מעין איתן ואחרים. לאורך התערוכה נקיים גם סמינר קריאה בטקסטים של אושן וונג, סרן קירקגור, ומרלו פונטי ונדון בנושאים כמו פגיעות, מושג החרדה, וחתימת הגוף (האישי החברתי והפוליטי) באמנות.
(1)
וונג, אושן. 2023: ״לן אוי״, מתוך מלכת הנשף האחרונה באנטרטיקה, תרגום שירה סתיו, הוצאת אסיה
(2)
Deleuze, Gilles. 1988: Spinoza: A Practical Philosophy, trans. R. Hurley, San Francisco: City Lights.
& there are things / I can only say in the dark
Roy Brand
In the exhibition titled "& there are things / I can only say in the dark," Tsibi Geva, a prominent Israeli artist, showcases a collection of works produced in the last two years, a period shaped by the COVID-19 pandemic and anti-democratic developments. These artworks feature vulnerable and often unclothed human figures, unveiling intense themes of raw human sexuality, violence, and vulnerability.
The exhibition draws inspiration from Ocean Vuong's poetry, emphasizing the power of acknowledging vulnerability as a source of strength. Geva's paintings, created on black rubber surfaces that are usually used for isolation, possess an expressive and tactile quality akin to living tissue. Divided into two parts, the exhibition functions as a reflection on the signature of time and place on the the living body. The exhibition will be accompanied by a reading seminar featuring various scholars and writers, such as Prof. Hagi Kenaan, Dr. Merav Roth, Maayan Eitan, and texts by Ocean Vuong, Søren Kierkegaard, and Maurice Merleau-Ponty.
Bio
Tsibi Geva is one of Israel’s most prominent and influential artists. Born on 1951 in Kibbutz Ein Shemer, Israel, Geva lives and works in Tel Aviv and New York.
Since 1979 he has exhibited extensively worldwide. Solo exhibitions include the Israel Museum, Jerusalem (1984); Institute of Contemporary Art, Boston (1985); Tel Aviv Museum (1988); Haifa Museum, Haifa (2003); Tel Aviv Museum (2008); The American University Museum at the Katzen Arts Center, Washington, DC (2013); MACRO Testaccio, Rome (2014) and Mönchenhaus – Museum of Modern Art, Goslar (2015) and the Israeli Pavilion at the 56th Venice Biennale (2015).
His works are included at major public and private collections, among them, The MoMA Collection, NY; The Jewish Museum, New York ; Rothfeld Collection, American University Museum, Washington DC; Museum on the Seam, Jerusalem; Tel Aviv Museum of Art; The Phoenix collection; Annina Nosei, NY; Arturo Schwartz, Italy; Donald Rothfeld, NY; The Joshua Gessel & Yoel Kremin Collection; Michael Recanati, NY; Monique and Max Burger, Zurich.
He is the recipient of numerous awards and grants, including the Sandberg Prize from The Israel Museum, Jerusalem; the Mendel and Eva Pundik Foundation Prize from the Tel Aviv Museum of Art, and a Lifetime Achievement Award from the Israeli Ministry of Culture.