1.    
המתנה היא סוכן מסמיך. היא נוצקת לתוך הזמן ומעבה אותו, מעצימה את כוח ההתנגדות שלו. 
אני מנסה להפעיל על ההמתנה תנועת נגד משלי. לפרק אותה ליסודותיה כדי שתאבד את כוחה עלי (זה לא עובד). 

​

2.    
אני מתחילה בלשאול – מהו אובייקט ההמתנה?

אם אתעקש על תשובה רחבה אוכל לומר שאני תמיד ממתינה למושא אחד בלבד: להתממשות. 

​

אני מחכה שהעניין יקרה. שמישהי תבוא, תתקשר או תכתוב. שהרעיון יתבהר ויובן ויהפוך למילים. אני מחכה להשתנות. אני מחכה להפוך למי שקיוויתי להיות. אני מחכה, למעשה, שחיי יתחילו - שמשהו, כל דבר, יתחיל. או שיפסיק. שאי הנחת תחלוף, שכאב הראש יחדל – ואז חיי יתחילו. וכל מה שחבוי בחיי יתממש סוף סוף. וגם אני. 

(לפעמים אני מחכה לכפילתה הנגטיבית של ההתממשות. להתאיינות. שהכאב יפסיק. שכל השאר יפסיק). 

3.    
בכתיבתו על התממשות ואי התממשות מאמץ הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן את מחשבתו של אריסטו על שני סוגים של פוטנציאל: הפוטנציאל הגנרי והפוטנציאל הספציפי. 

הפוטנציאל הגנרי הוא הפוטנציאל הפתוח שאין לו אלא לעבור טרנספורמציה ולהתממש. זו תכונתו האינהרנטית, והוא מגולם בדמות הילד שיכול רק לגדול, ללמוד, להתפתח. הפוטנציאל הספציפי, לעומת זאת, מצוי בידע או ביכולת שכבר התפתחו וכעת ניתן לממשם או שלא לממשם. הוא מגולם בדמות המשוררת, מי שכותבת אך שיכולה גם לא לכתוב. לצידה אני רואה את הצלמת, מי שבכוחה לצלם, לממש את הפוטנציאל של מושא הצילום ובאמצעותו – את עצמה, ולהפסיק סוף סוף להמתין לו. או שהיא יכולה לממש את אי המימוש. להמתין ותו לא. והלא ממילא היא ממתינה, מאחר והיא צלמת. 

​

4.    
אולי בהמשך לשתי צורות ההתממשות המגולמות בשתי הדמויות, ישנן גם שתי צורות של המתנה לה: המתנתן של הכותבת והצלמת והמתנתה של הילדה. 

​

5.    
הצלמת ממתינה להתממשות הפריים שהיא כבר ראתה (או חלמה) לנגד עיניה, לפני רגע הצילום עצמו. נפילת האור על הכתף או הלחי. מחוספסות הבד וצפיפותו. מנח הגוף ביחס לרקע. האווירה החמקמקה שכל רכיביה התלכדו כבר בדמיון, במוצקות רגעית. מאחר וכבר היה לה את הרגע בידיים (בידי רוחה), היא עשויה להחמיץ אותו, לאבד אותו. ואף סביר שתאבד אותו. מציאת הפריים המדומיין ומימושו היא עניין נדיר. 

​

ואני יודעת, לפחות חלקית, מה רציתי לומר כאן, מה רציתי לכתוב. 

אני לא קופצת עליו, לא חוטפת, לא מנסה ללכוד. אני מחכה לו. כך למדתי, פשוט לחכות. לארוב לו תוך העמדת פנים של היעדר דריכות. אני? אני סתם יושבת כאן, עסוקה בענייני. 

אבל בכל רגע של כתיבה או אי כתיבה אני נפרדת ממנו. זו אפילו לא סבירות שניפרד, אלא ודאות. מה שלא אכתוב – יהיה אחר. 

​

לעומת זאת, לפחות לכאורה – הילדה. התגלמות הפוטנציאל שאין לו אלא להתממש ומכאן שהילדה לוקחת כמובן מאליו את גדילתה. ועד כדי כך שהיא פטורה מלהמתין לה. היא פטורה, אפילו, מלהיות ערה להמתנה, גם לגדילה עצמה, ולמה שיאבד בה. היא לוקחת כמובן מאליו את יכולתה לקחת כמובן מאליו והיא חופשיה לשכוח לגמרי את עצם הגדילה. את הזכות הזו, לגדול.   

​

אבל זה לא בדיוק ככה. ועכשיו אני חושבת שאין הבדל בין סוגי ההתממשות, גם לא בין הדמויות הממתינות. כי אני יודעת שהילדה יודעת שתוך כדי גדילה היא מאבדת את זו האחת, הספציפית, כמו גם אינסוף סיפורי התבגרות אחרים. והיא מאבדת את היות גדילתה מובנת מאליה. אפילו אם הילדה ספונה בבועת חוף הים, חתומה במעטפת היער או אחוזה בידיים חזקות, אני יודעת שהיא יודעת שבעולם ילדות חדלות מלגדול, כך או אחרת. מתאיינות. שם. וגם פה. 

​

המתנה, צורת היקשרות נרטיבית שנמתחת לרוחבו של רגע מצולם בודד, לאורכה של עלילה, של סיפור חניכה. היא מעבה את הזמן כדי להאט כמידת האפשר את המעבר דרכו. זה ניסיונה מכמיר הלב להרחיק את האובדן, שכבר נמצא.

 

צילום, כתיבה, ילדוּת: אמנות ההמתנה. אמנות האובדן.